תקווה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Håp)

קו מורכב מהרבה נקודות קטנות. החיים מורכבים מרצף בלתי נגמר של רגעים רגילים. שגרה. לקום בבוקר, לשתות קפה, לאכול ארוחת בוקר, ללכת לעבודה, לעבוד, לחזור הביתה, להתקלח, לישון. שגרה.

אז מה עושים כשפתאום נוחתת עלינו פצצת אטום? כשפתאום קורה משהו קיצוני, טראומתי, אירוע משנה חיים?

התשובה: שגרה. נצמדים לחיים. שלב שלב, צעד צעד, בונים את החיים מחדש.

"תקווה" הוא סרט שמגיע אלינו מנורבגיה. מדובר במדינה עשירה שמצטלמת יפה, מה גם שהעלילה מתפרסת על פני שבוע חגיגי במיוחד, השבוע שבין כריסטמס לראש השנה. הכול מקושט וצבעוני, ודווקא אז היא מגלה שהיא חולה בסרטן סופני במיוחד. יש גם עניין עם חתונה בסרט, עוד אירוע חגיגי במיוחד.אבל הסרט הזה מתעקש לשמור על ענייניות. הזוג הזה, אין כאן אהבה רומנטית גדולה מהחיים. הם מכירים כבר הרבה מאוד זמן, והאהבה שביניהם נכנסה מזמן למסלול של שגרה. יש הרבה דברים שצריך לדאוג להם. ילדים. עבודה. סידורים. ובאמצע – המחלה הזאת. איך מתמודדים עם זה.

אז "תקווה", למרות העושר הגדול שבו, שואף דווקא לצמצום. לצניעות. לגישה שקטה. ללא דרמות גדולות. ללא סחיטה רגשית מניפולטיבית. דווקא בגלל שמדובר בסיפור שמשנה את כל הדרך שבה אנחנו מתנהגים, דווקא בגלל זה, הדמויות כאן מנסות להתמודד עם המחלה הזאת במעשים יומיומיים. לנסות לטפל בהלם הגדול שנפל עלינו בהמשך השגרה עד שנוכל להבין. הרי גם בסצנת החתונה, למשל, הסאונד נעלם, וכל אחד מקשיב לעצמו. מסתכל על בן/ בת הזוג, ומרגיש לבד. חושב לבד. מתמודד עם האירוע הגדול מתוך שקט עצמי.

ואז, ברגעים מסוימים, כשהרגש מתפרץ, יש לזה כוח עצום. בסצנת הסקס היפה, למשל. או בסצנה מאוד חשובה בבית החולים. משהו גדול נופל עלינו, ואנחנו מגיבים, ואח"כ מנסים להתמודד עם זה. והסרט הזה, למרות העושר הלכאורה גדול שבו, ולמרות המחווה הרומנטית הלכאורה גדולה שבמרכזו, יודע להקשיב לאנשים, ללכת איתם צעד צעד, עד להשלמה.

למרות שהסרט לא מתעסק כל כך באירועים הגדולים, אלא בדרך שבה מתמודדים איתם, אני חושב שהסוף של הסרט לא הוגן. כן, זה לא העיקר כאן, ובכל זאת, לסיים סרט שכזה בצורה שכזאת – בכל זאת, יש לזה השפעה על החיים. או על המוות. אבל הסרט הזה לא נותן תשובה. כן, התמודדנו, הלכנו בעקשנות וברגישות דרך ארוכה, בכינו קצת, התרגשנו הרבה, והסרט הזה מסרב לתת לי תשובה ברורה.

ולמרות זאת, יש הרבה להעריך בסרט הזה. הצגות המשחק של שני השחקנים הראשיים – את סטאלן סקארסגארד אנחנו כבר מכירים ואוהבים (בסצנה בסרט שבה כל הילדים קופצים עליו בחג נזכרתי שבחיים האמיתיים יש לו 8 ילדים) וגם כאן הוא שקט, רגוע, ונותן תמיכה ראויה למי שהיא השחקנית המצוינת בתפקיד הראשי – אנדריאה ברין הוביג – שיודעת להראות את כל הכאב הפיסי, הנפשי, כמו גם את שינויי מצבי הרוח, את כל קשת הרגשות המנוגדים שפועלים בבת אחת כאשר אנחנו עוברים כזאת טראומה, את ההתפרקות כמו גם את הנחישות – עם בימוי רגיש ושחקנית נהדרת, "תקווה" הוא סרט מרגש וחכם שיודע לבחון תפקוד אנושי רגיל במצב לא רגיל.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “תקווה: הביקורת

  1. הי איתן,
    קודם כל, תודה על בלוג חכם ומעניין. קוראת אותך בנאמנות ( -:
    אני דווקה חשבתי שטוב שסוף הסרט לא פתור ומשאיר לצופה חומר למחשבה… במיוחד כשהיא רואה וחושבת דווקה על בעלה לפני או בזמן שמורדמת לניתוח הקריטי… האם בכל זאת אוהבת אותו יותר ממה שנתנה לעצמה להרגיש בחיי היום יום העמוסים?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s