שבוע קולנוע צ'יליאני: אחיי החולמים בהקיץ

(שם הסרט במקור: Mis Hermanos Sueñan Despiertos)

איזה סרט מפוספס, בחיי.

יש כאן הרבה דברים טובים. אמביציה לספר על פינות חשוכות של העולם בכנות הגונה. רצון לספר על בני נוער במוסד לעבריינים צעירים ובאמת לתת את הצד שלהם בכל העניין. יש כאן שחקנים טובים שעובדים ביחד מצוין, באמת מעבירים לי את ההרגשה שאכן מדובר בשני אחים שאוהבים אחד את השני עד מוות (במקרה של הסרט הזה, זאת לא סתם אמירה באוויר). יש כאן גם שחקנית משנה נהדרת בשם פאולינה גרסיה, שכבר ראינו ב"גלוריה" (המקורי של סבסטיאן ליילו), וגם כאן היא מצוינת בהציגה חום והבנה אנושית בשילוב עם קשיחות הנדרשת ממי שעובד במוסד סגור. יש כאן גם צילום נהדר של נופים שנמצאים בחוץ, החופש הלא מושג, ושילוב מצוין של מוסיקה ותמונה היוצר דרמה מכמעט כלום.יש כאן הרבה דברים טובים. רק דבר אחד חשוב מאוד אין כאן: תסריט.

יש כאן הרבה התחלות של דברים. אין תהליך. אין סיפור. אין דרך שבה אני באמת אתחבר לדמויות האלו. וזה הופך את הסרט הזה למאוד מתסכל. למשל: מגיע נער חדש למוסד. הוא שתקן. הוא המום. הוא לא ממש קולט. תוך פחות מחמש דקות מסך הוא כבר קליל וחבר של כולם; יש נער שבפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו הוא משתתף בקטטה אלימה. מהר מאוד הוא הופך להרבה פחות אלים, יותר ידידותי; יש כאן עניין עם ניסיון בריחה. זה מוזכר בחטף איפשהו באמצע הסרט, ונעזב לחלוטין עד המערכה האחרונה, וגם אז אין ממש סבלנות: הרי עניין שכזה מצריך תכנון מדוקדק, הכנה של שלבי הבריחה, ואם התסריטאי והבמאי חכמים, יש גם רגעים של השהייה, של מתח, של דברים שלא הולכים לפי התכנית, ומסכנים את השגת המטרה, עד ש…עוד רגע…

אין את זה. ישר מגיעים לניסיון הבריחה מבלי לפתח קשת דרמטית בכלל.

ואלו רק כמה דוגמאות מבין רבות שיש. החלק היחיד שעובד רגשית בסרט הוא הקשר בין האחים. השחקנים נותנים מעצמם מעל ומעבר כי אין להם הרבה חומר בתסריט. יש עניין עם אימא שלא באה לבקר, אבל יש מזה מעט מדי. ויש עניין עם נטיות התאבדות, וזהו הרגע היחיד בסרט שבאמת ריגש אותי.

אבל כשאין לסרט הזה בשר תסריטאי, אז הוא בורח לסוג של פיוטיות, לחלומות/ הזיות/ סיוטים, שמנסים למלא את החללים הדרמטיים, וזה מודבק לסרט במגושמות, ובעיקר מדגיש את החוסר של התסריט.

אז יש כאן רצון כן לספר על מקרה מחריד שקרה באמת, ועל כמה דמויות שעברו חוויה פטאלית במקום הזה. הסרט הזה יצא לדרך בלי תסריט מספיק אפוי, ולכן הסרט הזה מעניין, אבל לא מספיק מרגש, לא מספיק מעצבן, לא מספיק סוחף, לא מספיק מטלטל. בעיקר לא מספיק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s