מבט מבפנים: הביקורת

(שם הסרט במקור: R.M.N)

כריסטיאן מונג'יו. מי שעוקב אחרי מה שאני כותב בבלוג הזה שלי כבר יודע שאני מעריץ קולנוע רומני. אני ראיתי ואוהב לא מעט סרטים של בימאים רומנים (בעיקר ראדו ז'ודה, אבל גם לא מעט אחרים), ועם זאת, לכריסטיאן מונג'יו יש מעמד מיוחד. מונג'יו לא עושה הרבה סרטים, אבל כל סרט פיגוז. מ"4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים" חודר הקרביים, דרך "מעבר לגבעות" המחריד והמטלטל, ועד "בגרות" היפה והמפויס יותר, מונג'יו הוא כמו רמה אחרת בשטח הקולנוע הרומני.

אז כשהגיע סרטו האחרון, "מבט מבפנים", לפסטיבל קאן בשנה שעברה, מיד התמלאתי ציפייה. ועכשיו הגיע הסרט הזה לישראל להקרנות מסחריות, ו…נדמה לי שזהו הסרט החלש ביותר של מונג'יו בכל הקריירה.נתחיל מזה שמונג'יו דווקא טוב מאוד ב"מבט מבפנים" בתיאור ההווי הכפרי של המקום הזה. יש תחושה חזקה מאוד של מקום, ומהר מאוד אני מכיר את הכפר הזה, המוזנח והנשכח הזה, את מזג האוויר הלא מאוד מזמין, הקר והקפוא הזה, את תקופת הזמן הספציפית שבה מתרחש הסרט (כריסטמס) וכל מה שקשור בזה, ובעיקר את ההווי האנושי של הכפר, שמדבר בשלוש שפות (הונגרית, רומנית, וגרמנית. בהקרנה שבה הייתי בקולנוע "לב", כל שפה מקבלת צבע שונה של כתוביות תרגום. החלטה אסתטית ופרקטית יפה), וכולם מבינים את כולם.

הבעיה היא שבסרטיו האחרים, כל ההווי הזה עבר דרך פריזמה של שתיים-שלוש דמויות מאוד מוגדרות שעוברות משהו מאוד ספציפי. כאן, ב"מבט מבפנים", יש יותר מדי דמויות, ואף אחת מהן לא מאוד מפותחת, ומה שקורה (שזה, יחסית, מעט מדי) לא ממש קורה להן. יותר מכך, נדמה לי שמונג'יו, שסרטיו הקודמים היו צעקות מחרישות אוזניים של כאב, עושה כאן מעשה של ייאוש. צפייה ב"מבט מבפנים" נסכה בי את ההרגשה שכריסטיאן מונג'יו חדל מלהאמין במין האנושי. זה בולט בעיקר בסצנת המיטה (היפה. למרות שאני פחות אוהב את הסרט הזה, גם כאן רואים שמונג'יו לא שכח לביים)   – שני אנשים שוכבים במיטה ערומים, ולא ממש יכולים להביא את עצמם לומר את המילים "אני אוהב/ת אותך". להיפך, זאת סצנה שמלגלגת על אלו שמחפשים אהבה (ומעניין להשוות את הסצנה הזאת לסצנה שפותחת את "יום שלישי אחרי החגים" של במאי רומני אחר, ראדו מונטאן. שתי הסצנות מבוימות נפלא, אבל אצל מונטאן יש אהבה גדולה שגורמת לכאב גדול. אצל מונג'יו יש ציניות).

אבל "מבט מבפנים" הוא לא סרט של מיכאל האנקה (שקצת נעלם. אולי יצא לפנסיה?). אצל האנקה, הדמויות חסרות הרחמים מופיעות פתאום בחייהם של אנשים נורמטיביים – והניגוד יוצר את ההבנה (של האנקה) שהאדם הוא רע מנעוריו. ב"מבט מבפנים" אין ממש דמויות שעוברות משהו שמושפע משנאה (שהרי אין אהבה בעולם). העובדים הזרים, נושאי השנאה – הדמויות שלהם כמעט ולא נראות בסרט. הדמות המרכזית בסרט, בפעם הראשונה שהיא נראית על המסך (כבר בסצנה הראשונה) – היא נוגחת במישהו באלימות. כלומר – הוא לא דמות מאוד סימפטית. ולמרות שהסרט ערוך בדינמיות מהירה למדי, הדמות הזאת די סטטית.

לדמות הזאת יש אישה (פרודה?), ואין שם הרבה אהבה. ויש לו ילד קטן, ויש התחלה של מערכת יחסים בין האבא לבן שעיקר אופייה הוא איזשהו צורך של האב ללמד את הבן על מאצ'ואיזם. אבל זה נשאר בראשי פרקים, ולא מאוד מפותח. לגבר הזה יש, כאמור, אישה, שדי סובלת ממנו, ויש גם מאהבת (ההיא מסצנת המיטה), שלא ממש ברור איך היא סובלת אותו. המאהבת עובדת במפעל, והמפעל הזה מגייס את העובדים הזרים האלו. ויש גם איש זקן וחולני, הסבא של המשפחה.ר"ל: יש יותר מדי דמויות בסרט (יש גם איזשהו צרפתי אחד שמשמש בעיקר לסצנת ארוחה בה הוא מסביר את ההיסטוריה של המקום. נדמה לי שנוכחותה של הדמות הזאת היא בעיקר מס שפתיים למשקיעים הצרפתים של הסרט הזה), יותר מדי חוטי סיפור, ופחות מדי התמקדות בכל סיפור. אני לא מרגיש את הדמויות כאן, את מה שעובר עליהן, וכך, הנראטיב העיקרי של הסיפור, זה של הגזענות העולה אל פני השטח עם הופעת העובדים הזרים, הנראטיב הזה מגיע כמעט בשרירותיות, כי הוא לא באמת משפיע על החיים של כל אחד ואחת כאן, ולכן גם, הסרט הזה הופך לרגעים (בעיקר בסצנה הארוכה והמרשימה של אספת העיר, כמו גם באותה סצנת ארוחה) לדידקטי. יש כאן טיעונים בעד ונגד הגזענות, אבל אין באמת דמויות שחיות את זה על בשרן (חוץ מהעובדים הזרים עצמם, והם, כאמור, כמעט ולא נראים בסרט).

ואז, כשהנראטיב של הדמויות חלש, מונג'יו מתפתה לסמליות. הפרולוג, לפני סצנת הנגיחה, הוא: אוי לא, משהו מפחיד עומד לקרות. הסצנה האחרונה (והחידתית, זו שגרמה ללא מעט לגרד בפדחתם ולא להבין למה הסרט נגמר ככה) היא: כל מי שדוגל בכוח כנגד גורמים חיצוניים לא מבין שלא משנה כמה חזק אתה חושב שאתה – תמיד יש מישהו או משהו חזק ממך (דובים). אז אולי בכל זאת אהבה?

אבל אם לסמליות אין באמת סימוכין בנראטיב, אז זה אולי נחמד ומגרה מחשבה, אבל גם זה הופך לדידקטי, כי זה לא נתמך ברגש.

אז זה "מבט מבפנים". סרט מעניין, עם במאי מיומן, אבל עם תסריט חלש שמתפזר יותר מדי, ובלי חמלה אנושית, כך שמה שכן נאמר בסרט הזה נחווה יותר כדידקטי, ובסופו של דבר, עובר מעל הראש.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s