פסטיבל חיפה 2024: לשבור את הקרח

(שם הסרט במקור: 燃冬)

קל להבין למה הסרט הזה הוא נציג סינגפור לאוסקר (האמת: לא קל. הסרט מתרחש בסין, ומשיק לסיפוריהם של מהגרים קוריאנים בסין. סינגפור לא בעסק. אבל זה עניין אחר). "לשבור את הקרח" הוא דרמה עדינה ונוגעת ללב על צעירים אבודים. קל לחבק אותם ולהתרגש איתם.

מה שלא אומר שהסרט הזה נקי מחסרונות, ועם זאת, כדאי לצפות בו.

אנתוני צ'ן הבמאי לוקח את הזמן, מכתיב קצב מדוד שמפגיש את שלוש הדמויות האלו בצורה הגיונית. גבר צעיר אחד מגיע לעיר כדי להשתתף בחתונה של מכר. כולם שמחים שם. הוא נראה מנותק. הוא יוצא החוצה לעשן. רואה ברחוב אוטובוס של תיירים ואת מדריכת התיירים שם. משהו בה מושך את העין שלו. הוא מצטרף אליה. כל זה לוקח בערך 20 דקות. קצב שלאט לאט מכניס אותי אל חייהם של השלושה (יש גם גבר שלישי, ידיד טוב מאוד של מדריכת התיירים. הוא רוצה ממנה יותר מ"ידידות". היא מעדיפה שלא).אז אחרי שהקשר בין שלושת הדמויות עומד (בעזרת קטע יפהפה של נגינה בגיטרה), לאט לאט אנחנו נגלה מה הסיפור של כל אחד מהם לחוד, ומה הם עושים ביחד. אז ככה: הסרט הזה, ברגישות רבה, מראה את החיים האבודים של צעירים בסין. אנשים צעירים, כבר לא ילדים, אבל עדיין לא מבוגרים. אנשים בגיל שבו הם מתחילים להבין שהחיים הם יותר מחלומות. היא חלמה להיות בקבוצת ספורט החלקה על הקרח. היא נפצעה (הפציעה מתגלה בסצנת סקס מאוד רגישה ויפה) ונאלצה לפרוש. עכשיו היא מדריכת תיירים. כששואלים אותה – איך היה בעבודה היום? היא עונה משהו כמו – אותו דבר כמו אתמול. כלומר – היא עובדת בעבודה הזאת לא כי היא רוצה, אלא כי היא צריכה.

הגבר שהגיע מרחוק לחתונה – הוא תמיד עשה את מה שצריך. שמע בקול אימא, הצליח בלימודים עוד כילד, התקדם ולמד באוניברסיטה, ועכשיו יש לו עבודה עם משכורת יפה בעיר הגדולה. הבעיה: הוא לא אוהב את העבודה הזאת. הוא עשה מה שציפו ממנו, לא מה שהוא רוצה.

והגבר השלישי – הוא עובד בעסק המשפחתי, כי אין לו באמת תשוקה אחרת. בעצם, הוא אומר שהוא היה רוצה לנסוע לטייל ברחבי העולם. לראות חיים אחרים, מקומות אחרים. אבל הוא עושה מה שצריך, לא מה שהוא רוצה.

וכך שלושה צעירים מנסים לתת נחמה אחד לשני לשלישית, בצורת אהבה וחברות, תמיכה נפשית בצורת בילויים משותפים, ועזרה הדדית. אבל אלו הם רק רגעים חולפים. לכל אחד מהם, ביחד ולחוד, יש רגעים של כמעט מוות בסרט. זה ממש נאמר בסרט: חשבתם פעם פשוט לסיים את זה?

כי אולי, עם כל האהבה והתמיכה החברית, אולי זה פשוט לא שווה את זה? ואולי כן…כל אחד כאן עובר חוויה שבה הוא כמעט מת, אבל זה רק גורם לו/לה להרגיש את החיים שהוא/היא רוצה, עוזר לדמות לקחת החלטה לרדוף אחרי החלום, לתבל את החיים בטעם, כי חיים בלי טעם באמת אין להם משמעות.

אז כן, הכול כאן באמת רגיש ואינטליגנטי, אבל הסרט הלא ארוך הזה עדיין היה יכול להיות קצר יותר. בלא מעט רגעים בסרט הרגשתי שהבמאי מתענג מדי על ההתרשמויות של הדמויות האלו מהעולם ברגעי השתטות, רגעים של נחמה של חברים, אבל כל אחד מאלו נמשך יותר מדי זמן, הופך כמעט למניירה בימויית. למשל: היא צופה בכיכר העיר הקפואה באנשים מחליקים להנאתם על הקרח. הבמאי מראה את הבחורה שבמרכז הרחבה מחליקה בהילוך איטי, וכל מה שמסביב צבעוני ושמח. זוהי התשוקה של הגיבורה, אנחנו מבינים את זה מהמשחק שלה. ההדגשה של זה בטריק של קולנוע מיותרת.

גם הטיולים שהם לוקחים נמשכים יותר מדי זמן. אמנם כשמגיעים לסוף, יש כמה רגעים די מדהימים (בעיקר הדוב), אבל עד שהגענו לזה, נסענו קצת יותר מדי, והתענגנו קצת יותר מדי על השלג הלבן. שלג זה כיף (גם אני יודע את זה. טיילתי בנורבגיה בשנה שעברה), אבל אני צריך לקשר את זה לדמויות, לסיפור הפרטי שלהן, וזה קצת מתמסמס כשהבמאי מאט את הסיפור.

ועדיין, יש כאן מחשבה מעניינת על דור צעיר ואבוד, שלא באמת מבטא את עצמו, וחי בדכדוך תמידי של חוסר הגשמה (נשים וגברים גם יחד, אגב). סרט יפהפה, גם אם לא הכול עובד בו.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

כתיבת תגובה