ג'ויקה: הביקורת
(שם הסרט במקור: Joika)
כשאתם הולכים לאכול בחוץ, האם אתם בוחרים את המסעדה לפי הפונט של האותיות בשם שלה ואיך שהיא נראית מבחוץ, או לפי המלצות על טיב האוכל מחברים או אפילו מכתבה בעיתון?
כשאתם מתלהבים משיר, האם אתם עושים את זה בגלל שהזמרת נראית סקסית ורוקדת יפה, או בגלל שיש לה קול מיוחד, המילים של השיר מדברות אל משהו אישי בכם, והמוסיקה עצמה מנוגנת בווירטואוזיות?
כשאתם בוחרים ראש ממשלה, האם אתם בוחרים באדם שאתם באמת מאמינים שיעשה טוב למדינה, או באדם שכל מה שהוא יעשה זה לדפוק את האחרים (גם אם זה אומר לדפוק את המדינה)?
הדיסקליימר הרגיל: אני לא אוהב בלט. זה משעמם אותי. את הטריילר של "ג'ויקה" ראיתי כבר כמה פעמים, ושום דבר בו לא עניין אותי. כבר חשבתי לדלג על הסרט הזה, אבל ברגע האחרון משהו שם תפס את עיניי: השם של הבמאי. רגע, זה נשמע לי מוכר, חשבתי. חיפוש מהיר באינטרנט גילה לי את הסוד: ג'יימס נאפייר רוברטסון, הבמאי הניו זילנדי של "ג'ויקה", ביים לפני כמעט עשור סרט שמאוד אהבתי, ואפילו הוקרן בישראל בזמנו (כאן כתבתי על "פרש בודד"). אז הלכתי לראות.
וכשיצאתי מההקרנה, אפשר לומר: ג'יימס נאפייר רוברטסון הוא במאי בחסד עליון, והוא בשיאו ב"ג'ויקה". ובאותה נשימה, מדובר בסרט בינוני למדי.
אני חוזר ואומר: אני לא מתחבר בכלל לבלט, אבל רוברטסון יודע לצלם את הבלט כל כך טוב, עם תאורה מלאכית שנופלת על פני הגיבורה, ועם צילום בתנועה שעוקבת אחרי האנרגיה של האמנות הזאת, עם עבודת עיצוב פס קול מדויקת שנכנסת מתחת לעור, ובשילוב של מוסיקה שמעלה את הרגש מלמטה – לא צריך לדעת כלום ושום דבר על ריקוד כדי להבין ולהרגיש את המחויבות של הרקדנית לאמנות שלה. כבר בתחילת הסרט היא אומרת ש"ריקוד נמצא בדם שלה". רוברטסון יודע להעביר את זה אל הבד בצורה מאוד מרשימה.
אבל הסרט הזה הוא על ההתנגשות בין האמנות לפוליטיקה. בין המחשבה שהיא תצליח כי היא רקדנית מצוינת לבין המציאות – ההצלחה תלויה בהרבה פקטורים אחרים, רובם בכלל לא קשורים לכמה היא טובה או לא טובה במה שהיא עושה. פוליטיקה.
ושם התסריט מאוד מחפף. בעוד שבמאי הסרט משקיע את כל כולו (וזה הרבה) בהצגת כשרונה ומחויבותה הבלתי מתפשרת של הגיבורה לאמנות שלה, הצד של הפוליטיקה סובל מ להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע איטלקי: חמלה
(שם הסרט במקור: Misericordia)
טוב, מדובר בסרט יפהפה. רק שאני לא מבין מה הוא לעזאזל רוצה ממני.
"חמלה" הוא מסוג הסרטים שלא קורה בהם כלום. יש כאן תיאור מצב. ואת זה הוא עושה מצוין. אני מעריך שאמה דאנטה, הבמאית-תסריטאית, מצאה איזושהי חלקת אלוהים, לוקיישן משכר חושים, על גדה של אגם, אל מול גב הר, עם סלעים גבוהים, ושם היא מיקמה את כל הסרט שלה, באיזושהי שכונת פחונים מוזנחת (שהייתה שם, או כזאת שנבנתה במיוחד לצורך הסרט).
יופי הטבע הנפלא אל מול העליבות הבלתי נתפסת של שכונת הבתים המאוד רעועים מוביל את "חמלה". וכמובן הנוף האנושי המאכלס את הצריפים הלא ראויים למחייה שבכל זאת חיים בהם – הנשים שעוסקות בזנות, הסרסורים, הדייגים, והילדים של היצאניות. וגם גבר אחד צעיר, אסופי, מוגבל בשכלו, שלא מדבר ומתנהג, כמתבקש ממצבו, כמו ילד קטן.
את כל זה מתארת אמה דאנטה בחמלה מחממת לב, כמתבקש משם הסרט. אינספור סצנות של אינטראקציה בין הדמויות המאכלסות את השכונה העצובה הזאת (אה, ויש גם לא מעט כבשים), רובן של עזרה הדדית ושל טיפול אחת בשנייה, מבלי להתעלם מהרגעים הקשים של החיים (למשל, סצנה אחת מחרידה בה ברור לגמרי שאחת נמצאת בחדר השני באמצע ה"עבודה", בעוד המצלמה סוקרת את החדר הסמוך בו ממתינים כמה וכמה ועוד כמה גברים לתורם). אמה דאנטה מביימת ברגישות כובשת, מצלמת את המקום המוזנח אבל המופלא באהבה גדולה, ויודעת לביים את השחקניות ואת השחקנים ברכות מבלי להתעלם מהקשיים, וזה כולל שימוש חכם ואפקטיבי מאוד במוסיקה ובשילוב שלה עם התמונות.
ועם זאת, לא ממש הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. מעבר לתיאור האהבה הגדולה בין כל הדמויות, ושלהן לגבר המוגבל, אין כאן שום ב להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע איטלקי: מימי נסיך האופל
(שם הסרט במקור: Mimì – Il Principe delle Tenebre)
האמת שזה היה צפוי. הסרט הזה הוצג בסינמטק תל אביב תחת הכותרת "סרטים לאנשים עם עצבים חזקים". ואכן, "מימי נסיך האופל" הוא סרט ערפדים. לא כל סרט ערפדים צריך להיות סרט נחות (ראו, למשל, את "הכניסו את האדם הנכון" השבדי. סרט משובח), אבל, לצערי, "מימי נסיך האופל" הוא סרט טראש מאוד לא מלהיב, ועם זאת, הוא כן מספק חוויה מעניינת.
כי הנה יש לנו סיפור אהבה בין בחור מוזר לבחורה עוד יותר מוזרה. "סיפור אהבה" הוא מונח מאוד מוגזם. אין ממש התפתחות של האהבה הזאת. היא רואה אותו ופוף, היא מאוהבת. בפגישה הראשונה שלהם היא כבר מנשקת אותו. אין התפתחות תסריטאית הגיונית של האהבה הזאת. אין בכלל פיתוח דמויות כאן. הבריון וחבריו המתעללים – הם סתם באד גייז. גם הדרך שבה התסריט מצליב את דרכיהם של מימי משם הסרט ואהובתו ואת הבריון הזה נראית מגוחכת ומאולצת (אחרי סצנת אהבה שאמורה להיות סוג של שיא דרמטי המצלמה ממשיכה לעבר תהלוכה המתגלית כהלוויה שקשורה לאותו בריון. קישור מאולץ).
אולי הסצנה הכי רלוונטית לסרט הזה מתרחשת בחנות השכרת DVD (היה פעם דבר כזה) בה יש דיון על סרטי דרקולה ועל נוספרטו. על זה הסרט הזה, "מימי". לא על דמויות ועל ערפדים, אלא על המיתולוגיה של סרטי ערפדים. בגלל זה לא רק ש להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע איטלקי: לימוני חורף
(שם הסרט במקור: I Limoni d'inverno)
כדי להיות מאושרים צריך קודם להאמין שהאושר אפשרי (לב טולסטוי)
המשפט הזה מצוטט כמה פעמים ב"לימוני חורף", אבל הסרט היפה הזה הולך עמוק יותר ומהרהר: מה זאת אותה אפשרות לאושר אם לא היכולת לעצור את שטף החיים, את "הצריך" הזה (צריך לקום לעבודה, צריך לשלם חשבונות, וכו'), לעצור רגע את השגרה ולהשביע את הנפש. לעשות משהו שרוצים לעשות כי זה באמת מבטא את עצמך. לא כי צריך, אלא כי את/ה רוצה, ואפילו חייב/ת. ותוך כדי, זה גם עוזר להתמודד עם בעיות. אפילו עם טראומות. לבטא את עצמך למרות שטף החיים, ואז להמשיך. להיות מאושר/ת.
על זה "לימוני חורף". סיפור על גבר ואישה. בסצנה הראשונה הוא מקבל בשורת איוב. הוא מבין שהוא בזבז את חייו. הייתה לו פעם בת זוג. זה נגמר מהר מדי. לא היו להם ילדים, והוא לא הגשים את עצמו באמת, גם לא בקריירה. הוא היה מורה, אבל הוא אף פעם לא הרגיש שהוא מבטא את כל הפוטנציאל שבו.
גם עכשיו, כשהוא בגמלאות, יש לו רק תלמיד אחד מסור (וזהו החלק החלש של הסרט. הדמות הזאת של התלמיד סובלת מחוסר פיתוח תסריטאי). יש לו גם אח, אבל הוא לא מאוד קרוב אליו. עכשיו הוא עומד בפני שוקת שבורה, מבלי שהרגיש שבאמת עשה בחייו את שרצה.
והנה יש אישה. שכנה חדשה. בן זוגה הוא צלם מצליח. היא המנהלת העסקית שלו. הסוכנת שלו. יש ביניהם ויכוחים, אבל רק כאלו שבין בני זוג, לא סוערים מדי. הצלם נוסע לניו יורק בענייני עבודה, והיא נשארת מאחור.
ומערכת היחסים בין שני האנשים האלו תוציא את ה להמשיך לקרוא
קרב אויר: הביקורת
לפני הכול, צריך לומר: מדובר בבידור משובח, ולא מאוד שכיח בנוף הקולנוע הישראלי. ובאותה נשימה, אני ממש לא אוהב את הסרט הזה.
אני אתחיל מהדברים הבולטים: סרט ישראלי עם הרבה אקשן, טיסות במטוסי קרב, קרבות אויר, אפקטים – והכל נראה מכובד ומושקע למדי. לא כמו שהייתם חושבים שסרט ישראלי אמור להיראות. יותר מכך: העבודה של רועי הורנשטיין הבמאי עם מוסיקה מצוינת. כבר מכותרות הפתיחה ניתן להרגיש איך הורנשטיין יודע להביא את הדרמה של האקשן לשיא עם עריכה תמונה מדויקת ועם יכולת להרגיש את המוסיקה. מאור שווייצר עושה חיקוי מושלם של טום קרוז (אני לא כל כך אוהב את טום קרוז, עוד סיבה שיש לי בעיה עם הסרט הזה), והכל מוכן ומזומן לבידור טהור.
הבעיה היא שלא צריך לגרד יותר מדי את השטח כדי לגלות תפיסות אנכרוניסטיות ובעייתיות מאוד. לדוגמא: הנשים בסרט. התפקיד היחיד שלהן הוא לבכות כשהגברים מתים, ולעודד אותם ולהריע להם כשהם נלחמים (הנשיקה היחידה שיש בסרט, למשל, מגיעה מיד לאחר שהיא שומעת שהוא יוצא מחר לקרב). זה בוטה במיוחד בסצנה שבה אחת הנשים נכנסת ל להמשיך לקרוא
פסטיבל קולנוע איטלקי: זיקוקים
(שם הסרט במקור: Stranizza d'amuri)
מהפסטיבל האיטלקי בחרתי לראות הרבה פחות סרטים מאשר בצרפתי, ואני לא יודע מה יש במעט שאני כן אראה. בינתיים, "זיקוקים" הוא סרט שעל הנייר היה צריך להיות דרמה קורעת לב, ולמרות שיש לסרט הזה את האיכויות שלו, הוא לא באמת עשה את העבודה עבורי.
בסקירה של המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית ציינתי ש"זיקוקים" מועמד לפרס סרט הביכורים. אכן רואים שזה סרט של טירון. יש כאן צילום יפהפה: לא רק בחירת לוקיישנים נפלאה וניצול מקסימלי של אור השמש והסביבה הכפרית, אלא גם שימוש חכם בתנועת מצלמה פנימה והחוצה בהתאם להתרחשויות ולרגש הנובע מכל סצנה וצביעת המקום בצבעים חמים שאוהבים את הדמויות ואת המקום. גם שני השחקנים שבמרכז הסרט מלאי חן, וקל להיסחף בסיפור האהבה שלהם.
אבל הבמאי מאוד מ להמשיך לקרוא
ארץ החטאים: הביקורת
(שם הסרט במקור: In the Land of Saints and Sinners)
במבט ראשון זה נראה כמו אחד מאותם סרטים שאני לא מתקרב אליהם אפילו עם מקל. אף פעם לא אהבתי את הצנון היבש הזה שנקרא ליאם ניסן, ובטח מאז שהוא החליט, פתאום באזור גיל 60, להפוך לכוכב אקשן להשכרה. זה הלך לו לא רע, והוא הפך לאהוב במיוחד על אלו שאוהבים סרטים שכאלו, וכך הוא עשה "חטופה" עם המשכים וחיקויים למינהו. אני התרחקתי מכל אלו.
אבל משהו בכל זאת משך את העין שלי. השם של הבמאי. קוראים לו רוברט לורנץ. הוא עבד במשך הרבה שנים עם אחד, קלינט איסטווד. ובערך לפני עשור הוא גם ביים סרט חביב כשהאיסטווד אצלו שיחק בתפקיד הראשי (כאן כתבתי על הסרט החביב אבל הנשכח הזה). חשבתי שאולי הלורנץ הזה יכול לתת ערך מוסף לסוגה של סרטים שלא מאוד מושכת אותי.
אז אחרי שראיתי את הסרט – שתי הנחות היסוד נכונות. ניסן עדיין לא מרשים אותי, והסרט הזה מאוד לא מתוחכם, אבל לורנץ בכל זאת מוסיף ערך מוסף.
כי צריך לומר – מבחינת סרט אקשן, יש להמשיך לקרוא
דוד די דונטלו 2024: המועמדויות
הפסטיבל הצרפתי אך זה הסתיים בסינמטק תל אביב (הוא ממשיך עוד כמה ימים בסינמטקים האחרים), וכבר התחיל הפסטיבל האיטלקי. בתווך, ובתזמון מדויק, התפרסמו שלשום באיטליה המועמדויות לפרס הדוד די דונטלו של האקדמיה האיטלקית לקולנוע לשנה זו. הרבה פעמים, המעקב אחרי פרסי אקדמיה במדינות השונות משמש אותי כדי לחפש שמות של סרטים מסקרנים שלפעמים מגיעים גם לישראל להקרנות מסוגים שונים (פסטיבלים, סינמטקים, או אפילו הקרנות מסחריות). השנה, כך נדמה לי, הסרטים הבולטים ביותר ברשימת המועמדויות לפרס האקדמיה האיטלקית כבר הוקרנו בישראל, חלקם אפילו היו על המסכים המסחריים, חלקם האחר אמור לעלות להקרנות מסחריות לאחר שהוקרנו כבר בפסטיבלים בישראל, ונשאר מעט מאוד חומר חדש לגלות (ולצערי, מעט מאוד חומר מסקרן יוקרן הפעם בפסטיבל האיטלקי בסינמטקים).
אלו הם הסרטים הבולטים ברשימת המועמדויות לפרס הדוד די דונטלו השנה:
מחר תזרח השמש (Il Sol dell'avvenire) – נני מורטי
הסרט הבינוני הזה של מורטי שהוקרן מסחרית בישראל בשנה שעברה (כאן כתבתי עליו), במאי ושחקן אהוב בסך הכול, קיבל הרבה אהבה מהאקדמיה האיטלקית השנה. סרט בלי הרבה סיפור, בו במאי נמצא במהלך צילומים לסרט על חברי המפלגה הקומוניסטית באיטליה ב-1956 הפוגשים באמני קרקס הונגרים התקועים באיטליה כשברה"מ פולשת לביתם, אבל בעצם "מחר תזרח השמש" הוא יותר אפיזודיאלי, בו אין ממש התרכזות באלמנט אחד של סיפור, ונדמה לי שנני מורטי ניסה לעשות 1/2 8 משלו, אבל לא כל כך יצא לו.
"מחר תזרח השמש" (טריילר, לתזכורת) מועמד ל-7 פרסי אקדמיה באיטליה: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מקורי, שחקן משנה, שחקנית משנה, מוסיקה, וסאונד.
הלילה האחרון (L'ultima notte di Amore) – אנדריאה די סטפאנו
גם הסרט הזה כבר הוקרן בישראל בהקרנות מסחריות, וגם הוא סרט חביב ומאוד זניח. הפעם על לילה אחרון של שוטר בתפקידו, והדברים משתבשים. לא סרט מתוחכם, ולא סרט איכות, אבל סרט סביר בהחלט (כאן כתבתי עליו).
"הלילה האחרון" מועמד ל-4 פרסי דוד די דונטלו: לפרס הבימוי, שחקנית, מוסיקה, ועריכה.
קפיטאנו (Io Capitano) – מתאו גארונה
הסרט שפתח אתמול את הפסטיבל האיטלקי (לא ראיתי) מספר, להבנתי, על הרפתקאותיהם של שני גברים צעירים מסנגל המבקשים להגיע לאירופה כדי להרוויח יותר כסף לרווחת משפחותיהם. הסרט הוא תיאור כל מה שקורה להם בחסות מבריחים וזרים אחרים, מפחידים יותר או פחות. מתאו גארונה הוא מאותם במאים שרוב העולם אוהב ואני לא, אז אני מדלג על סרטיו, כולל על הסרט הזה, שהיה אפילו מועמד לאוסקר.
"קפיטאנו" (טריילר) מועמד ל-14 פרסי דוד די דונטלו: לפרס הסרט הטוב ביותר, בימוי, תסריט מקורי, הפקה, צילום, מוסיקה, שיר מקורי, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, עיצוב שיער, עריכה, סאונד, ואפקטים.
לה כימרה (La Chimera) – אליצ'ה רורוואכר
בשנות ה-80, ארכיאולוג אנגלי משתחרר מהכלא באיטליה ומגיע לטוסקנה, אל הבית של ארוסתו. אותה אחת נעדרת, אז הוא מחכה עם אימה שלה לשובה. בינתיים הוא עוסק בשוד אוצרות מקברים – הוא מאתר קברים עתיקים (שכן בעבר נהגו לקבור את המתים עם חפציהם היקרים) ושותפיו שודדים את החפצים האלו כדי למכור אותם ולהתעשר. נדמה שגיבור הסרט עושה את מעשיו לא על מנת להתעשר אלא כדי למלא סוג של צורך פנימי.
ראיתי פעם סרט של אליצ'ה רורוואכר, ולא כל כך התחברתי לחשיבה שמשלבת סוג של סוריאליזם ביחד עם ריאליזם לכדי מיקס לא מאוד ברור, ועם זאת, הדמיון של רורוואכר בכל זאת מרשים, וגם היא שייכת לקבוצת הבמאים שכל העולם מתעלף מהם ואני לא מבין מה רוצים ממני (אם כי יכול להיות שאני אשתכנע לתת לה עוד צ'אנס אם תהיה לי אפשרות לראות את "לה כימרה").
"לה כימרה" (טריילר) מועמד ל-13 פרסי דוד די דונטלו: לפרס הסרט הטוב ביותר, פרס הבימוי, תסריט מקורי, הפקה, שחקן (ג'וש או'קונור הבריטי), 2 שחקניות משנה (אלבה רורוואכר, אחותה של הבמאית ושחקנית נהדרת בזכות עצמה, וגם…איזבלה רוסליני), צילום, עיצוב אמנותי, תלבושות, עיצוב שיער, עריכה, וסאונד.
חטוף (Rapito) – מרקו בלוקיו
גם הסרט הזה, כמו כל שאר הסרטים שסקרתי כאן עד כמה, כבר הוקרן בפסטיבלים בישראל, ואולי גם יעלה למסכים מתישהו. מרקו בלוקיו בן ה-84 ממשיך ליצור ואף זוכה להצלחה מתגברת עם כל סרט. "חטוף" נראה כמו סרט מעניין במיוחד לקהל ישראלי – סיפורו מתרחש במאה ה-19. אומנת נוצרייה של משפחה יהודית מחליטה להטביל בסתר את הילד הקטן של המשפחה לנצרות כדי לשמור עליו לפי אמונתה. כשהסוד מתגלה, ממסד הכנסייה הנוצרית מחליט לקחת את הילד מידי משפחתו ולגדל אותו כנוצרי. המשפחה, כמובן, נלחמת להחזיר את הילד אליה.
איתן 