למצוא את הדרך: הביקורת

(שם הסרט במקור: Cottontail)

הטריילר של "למצוא את הדרך" מבטיח סרט קטן, צנוע, אנושי, ומרגש. אז הלכתי לראות. והסרט הזה אכן קטן, וצנוע, ואנושי. מרגש – לא כל כך. "למצוא את הדרך" פועל בתוך נוסחה שחוקה (שזה לאו דווקא דבר רע), אבל הוא עושה את זה ללא גרם של שאר רוח, ללא שמץ של דמיון יצירתי.

הנוסחה המדריכה את "למצוא את הדרך" היא סרט מסע. גבר יפני שאיבד את בת זוגתו למחלת האלצהיימר נוסע לאנגליה כדי למלא את משאלתה האחרונה של אהובתו המנוחה – לפזר את אפרה באגם ווינדמיר בצפון מערב האי הבריטי.

סרטי מסע, מעצם קיומם, אמורים לסמן מטרה אחת (במקרה של הסרט הזה – המסע לאנגליה), אבל, בעצם, תוך כדי המסע להשיג מטרה אחרת, עמוקה יותר (במקרה של הסרט הזה – לתקן את הקשר השבור של האב עם הבן המנוכר שלו). הבעיה עם הסרט הזה היא שהמסע הזה כמעט ולא קיים. המסע כמעט נגמר לפני שהתחיל.הרי במסע צריכים להיות מכשולים. כל מיני דברים שקורים בדרך, בעיות, תקלות, והדרך שבה הדמות הראשית תתמודד עם הבעיות תגלה לה דברים חדשים על עצמה. כאן, ב"למצוא את הדרך", הגבר מ

המנצחת: הביקורת

(שם הסרט במקור: Divertimento)

כשהטריילר של הסרט הזה הפציע על מסכינו לפני כמה שבועות, ההתרשמות שלי היתה שמדובר בסרט נוסחתי על מישהי מהפרברים שמצליחה כנגד כל הסיכויים. חשבתי להימנע. ואז, ברגע האחרון, הבחנתי בשם הבמאית: מישהי בשם מארי-קסטיל מנסיון שער. נזכרתי שלפני כמה שנים ראיתי סרט בבימויה שאהבתי. גם שם היא לקחה נושא קצת בנאלי (מורה מלאת השראה שמצליחה לחנך כיתה של מופרעים) והזריקה לשם הרבה אותנטיות, תבונה, ולב, והפכה אותו לסרט יפה ומעניין.

אז בכל זאת הלכתי לראות. ולא התחרטתי. גם כאן מדובר בסרט יפהפה, ועם זאת, יש כאן כמה החלטות שמונעות מהסרט הזה להתרומם באמת.

הסרט הזה, "המנצחת", מדבר בעצם על התשוקה שיש לנו לאיזשהו משהו בחיים. על האומץ ללכת עם התשוקה שלנו. במקרה של גיבורת הסרט – מוסיקה. "המנצחת" הוא, למעשה, סרט בלי סיפור, כמעט. וזהו היתרון הגדול שלו, כמו גם החיסרון שלו. מארי קסטיל מנסיון שער עובדת כאן מאוד קשה כדי להכניס אותי אל תוך עורה של גיבורת הסרט. בעזרת צילום מואר בצבעים חמים, עיצוב תלבושות שמשלב בין פשטות שכונתית לבין סטייל מכובד, שחקנית נבונה ורגישה (ולא מוכרת) בשם אולאיה אמאמרה המתמסרת כל כולה לחזון של היוצרת ונסחפת (וסוחפת אותי איתה) אל עולם המוסיקה (למרות שאני לא ממש אוהב מוסיקה קלאסית, אני כן יכול להעריך ולאהוב אנשים שאוהבים מוסיקה כזאת. וזה "המנצחת"), אבל בעיקר שער יודעת לצלם ולתאר עולם שכולו צלילים מוסיקלים. גם מה שאינו מוסיקה. גם צליל של בחישה של תבשיל במטבח מוסיף לקצב המוסיקלי. גם נקישות גלגלי הרכבת על הפסים הם חלק מהמוסיקה של העולם. גם האותיות הגרוניות של שפות ים תיכוניות הם חלק מהמוסיקה של העולם. גם אורות העיר בלילה הם תפאורה נוצצת לחלום המוסיקלי של הגיבורה.

הסרט הזה הוא קונצרט של החיים, והוא סוחף ומרגש כי הוא הופך את כל התשוקה של הגיבורה לתשוקה שלנו. את האהבה שלה לאהבה שלנו.אבל כאן מגיע גם ה

דוד די דונטלו 2024: הזוכים

כמו שאמרתי אתמול, טקסי האקדמיות של גרמניה ואיטליה התקיימו שניהם ביום שישי בערב כמעט במקביל, מה שהפך את המעקב אחריהם לבעייתי. מעבר לעובדה שלא יכולתי לראות את שניהם במקביל (בגלל הצורך לעבור בין VPN אחד לאחר), היה גם את העניין שהטקס הגרמני, באופן מסורתי, עשוי הרבה יותר מעניין, מדויק, ומבדר מאשר האיטלקי, שנוטה להיות ארכני, דברני, וטרחני. קרלו קונטי, איש טלוויזיה ותיק, הוא המנחה הקבוע של הטקס, והוא נוהג להתייחס לטקס הפרסים הזה כאילו זאת עוד תכנית אירוח בהנחייתו, והוא נוהג ללהג עם המועמדים והזוכים ולהאריך את הטקס לפעמים מעבר לקיבולת הסבלנות שלי.

מצד שני, השנה הטקס האיטלקי היה מסקרן במיוחד, מכיוון שרשימת המועמדים (שסקרתי כאן לפני חודש) הכילה כמה שמות גדולים ומוכרים, אבל הסרט עם הכי הרבה מועמדויות היה דווקא יצירת ביכורים של שחקנית שפנתה לבימוי, ונדמה שיצרה סרט מרענן ומעניין (ואגב, מאז שהתפרסמה רשימת המועמדויות, עלה הסרט הזה על מפת ההפצה הישראלית, וכרגע מתוכננת לו הפצה באמצע הקיץ על ידי בתי קולנוע "לב").

אז איפשהו באמצע הטקס, כשהעניינים בגרמניה הסתיימו, עברתי לאיטליה ונכנסתי לעניינים. אותו סרט של השחקנית שהפכה לבימאית, "מחר יום חדש" (C'è Ancora Domani), דרמה על אישה מוכה החוששת לגורל ביתה כשהבת מתארסת, הסרט הזה אכן אסף לחיקו עד לאותה נקודה 4 פרסים: פרס לבימוי הביכורים, לתסריט המקורי, לשחקנית (פאולה קורטלזי אספה לחיקה שלושה פרסים – היא שיחקה בתפקיד הראשי בסרט שהיא גם ביימה וכתבה), וגם לשחקנית המשנה.

היה נדמה שהסרט הקטן בדרך להיות הפתעת הערב כנגד השמות הגדולים יותר. "מחר יום חדש" עוד זכה בפרס הקהל הצעיר, ובפרס הקהל בכלל, אבל שם גם הוא נעצר.

היה נדמה שמרקו בלוקיו, הבמאי הוותיק בן ה-84, מתחיל לצבור מומנטום עם סרטו "חטוף" (נרכש להפצה בישראל על ידי יונייטד קינג. עד כמה שאני יודע, אין לסרט תאריך הפצה עדיין). מבוסס על סיפור אמיתי מהמאה ה-19, זהו סרט המספר על משפחה יהודית שבנה נחטף ממנה אל חיק הכנסייה כדי לגדל אותו כנוצרי. המשפחה נלחמת להשיב את הבן אליה. "חטוף" (Rapito) זכה ב-5 פרסים: לתסריט המעובד, עיצוב אמנותי, תלבושות, איפור, ועיצוב שיער.

ואז גם המומנטום של "חטוף" נעצר, וסרט שלישי עלה על מפת הפרסים, והמומנטום שלו לא נעצר עד הסוף:

לולה 2024: הזוכים

חוצפה, בחיי. איך האקדמיות לקולנוע בגרמניה ואיטליה לא מתואמות אחת עם השנייה. טקסי פרסי האקדמיות של איטליה וגרמניה נקבעו שניהם לאותו יום. הטקס בגרמניה התחיל ב-20:30 שעון ישראל. האיטלקי התחיל שעה אחריו.

למזלי, הטקס הגרמני היה קומפקטי יחסית, וארך שעתיים וארבעים וחמש דקות, וגם זה אחרי משיכת זמן לא מחויבת המציאות. על הבמה היה מעין שולחן בר, ולטקס היו בעצם 6 מנחים שכאילו יצאו לבילוי בבר ודיברו ביניהם בידידות. היה פרס קריירה לחנה שיגולה, וגם ניצולת שואה בת 102 עלתה לבמה כדי לומר משהו כמו: אין דבר כזה דם יהודי כמו שאין דבר כזה דם נוצרי או דם מוסלמי. יש דם אנושי. די לשנאה!

לפני שאגש לפרסים, אני אציין שבסגמנט "לזכרם" גיליתי ששלושה אנשים חשובים למדי בקולנוע הגרמני הלכו ממש השנה לעולמם:

פטר סימוניצ'ק, שהכרנו ב"טוני ארדמן" הנהדר, ואח"כ בסרט חביב שהוקרן כאן שנקרא "המתרגם",  נפטר במאי בשנה שעברה בגיל 76.

מיכאל ורהובן, שביים את סרט השואה הראשון שראיתי בחיי (בעצם לא סרט שואה, אלא סרט שמתייחס להשלכות השואה בגרמניה. סרט מצוין ולא שגרתי שנקרא "ילדה רעה") – הוא הלך לעולמו ממש לפני שבועיים בגיל 85.

בשנות ה-80 הוקרן בישראל סרט שנקרא "קפה בגדד". סרט קצת מוזר על גרמניה עבת בשר שנזרקת במוטל עזוב בין לאס וגאס לשום מקום ונוכחותה שם מאירה את המקום ומביאה שמחה לאנשים השורצים שם. הסרט הפך ללהיט והוקרן אז בבתי הקולנוע בישראל במשך 80 שבועות (כן, יותר משנה וחצי בקולנוע). השיר מתוך הסרט היה מועמד לאוסקר, והפך מאז לאחד השירים האהובים עלי אי פעם. בתי הקולנוע בישראל הלכו בזמנו קצת אחורה והביאו את הסרט הקודם של אותו במאי, "צוקר בייבי" היפה. ואח"כ הוקרן גם סרטו הבא של אותו במאי, "רוזלי יוצאת לקניות" (פחות טוב). בכולם כיכבה מריאן זגרברכט המצוינת.

לבמאי של הסרטים האלו קראו פרסי אדלון. והוא הלך לעולמו לפני חודשיים בגיל 88.

והיו גם פרסים. את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש וחצי. מסתבר שהשנה היתה כנראה שנה לא מאוד מוצלחת לקולנוע הגרמני, כי הם לא הצליחו להתביית על סרט אחד או שניים ולתת להם לנצח בגדול. הפרסים התפרסו על פני כמה וכמה סרטים, כל אחד לקח קצת:

גופו 2024: הזוכים

עכשיו 23:30. לפני כחצי שעה הסתיים בבוקרשט טקס חלוקת הפרסים של האקדמיה הרומנית לקולנוע. הטקס היה קורקטי, עם מנחה שהוגדר כקומיקאי, ונדמה היה שהוא אכן מבדר את הקהל, אבל הרושם שלי היה שהוא קורא יותר מדי מהכתב, ולא מגיש משוחרר וקליל. לא מעט מהזוכים לא נכחו בטקס ולא באו לקבל את הפרס. ולמרות שרוב הזוכים הסתפקו בנאומים קצרים, היו גם יוצאי דופן: הזוכה בפרס הסרט הדוקומנטרי, ולאד פטרי, שביים סרט שנקרא "בין המהפכות", קרא להפסקת הסבל של העם הפלסטיני בעזה (ואני לא מבין רומנית, אבל הוא בפירוש אמר את המילים "חמאס טרוריסטים", כך שהנאום שלו לא היה חד צדדי לגמרי). והזוכה בפרס המשחק הביאה איתה לבמה שני חברים (כנראה טרנסים) וסוג-של ביימה נאום עם שניהם הנוגע, להבנתי, לייצוג הקלוקל של הקהילה ה-LGBTQ+ במדיה, ואז, ממש בסוף, אחד מהטרנסים אמר: פרי פלסטיין.

בטקס האקדמיה ברומניה יש מסורת יפה בה מוקרנים כמה מקבצים המפוזרים לאורך הטקס המספקים טעימה מהסרטים הרומנים החדשים של השנה הבאה. השנה המקבצים האלו הציגו בעיקר סרטים של שמות לא מוכרים, אבל מאלו שכן הכרתי וכדאי לחכות להם כדאי לציין סרטים חדשים של עמנואל פארבו (שמאוד אהבתי את  "מיקאדו" שלו) ושל קאלין פטר נצר ("בן יחיד", "מדליית כבוד", "אנה אהובתי"). כמו כן, טודור ג'יורג'יו, עליו נדבר עוד מעט, יביא גם הוא סרט חדש השנה, וזה יהיה סרט דוקומנטרי על שחקן הטניס הרומני המפורסם איליה נסטסה.

בעוד שבועיים יתקיים בסינמטקים פסטיבלון של סרטים רומנים. סרט הפתיחה יהיה "חירות" (Libertate, בבימוי טודור ג'יורג'יו). הסרט מתרחש במהלך יום גורלי בזמן המהפכה שהפילה צ'אושסקו ב-1989. הסרט כבר הוקרן בישראל, בפסטיבל חיפה האחרון, וההתרשמות שלי היתה שמדובר בסרט מרשים מאוד, אבל גם כזה שנוגע בעיקר לאנשים רומנים שיודעים בדיוק מי נגד מי, כי אני קצת הלכתי לאיבוד. זה גם היה הסרט הפייבוריט לזכייה (את המועמדים העיקריים סקרתי כאן לפני חודש וחצי).

ואכן הסרט הזה זכה ב

הקרב על אמריקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Civil War)

מי נמצא בבניין שם?

לא יודע. מישהו שיורה עלינו

כן, אבל מי זה? משלנו? מהאויבים? מי זה?

לא יודע. הוא יורה עלי, אז אני יורה עליו. מה לא ברור?

(מתוך "הקרב על אמריקה", סרט מלחמה)

צריך לומר מראש: מדובר בסרט אמביציוזי מאוד, מבוים נהדר, עם הנחת יסוד מרתקת ולא בלתי מציאותית בכלל, ואף על פי כן, מדובר, לטעמי, בסרט מאכזב.

כי, להבנתי, מדובר במבט עצוב על שקיעת החלום האמריקאי. מבט על ההתפוררות של ארצות הברית. מבט על מות הדמוקרטיה הגדולה של העולם.  אבל זה כל מה שזה. מבט על. הרי קולנוע יכול להכניס אותי אל תוך הקרביים של דמות, להרגיש איתה את האהבה, התסכול, הכעס, הייאוש. "הקרב על אמריקה" מביט מהצד.

נקודת המוצא של הסרט לא זרה לי. הרי אם תנסו להיזכר בימים שלפני ה-7 באוקטובר, היה כאן דיבור, גם אם לא מעשי, אבל דיבור אינטנסיבי, על היפרדות. תנו להם את מדינת יהודה, ותנו לנו את מדינת ישראל. מדינת תל אביב החופשית אל מול מדינת יהודה הדתית. היו אפילו עיתונאים (אטילה שומפלבי או בן כספית) שכתבו בפירוש שיש אנשים שיושבים על מפות חלוקה. כך ש"הקרב על אמריקה" אינו סרט מופרך בעיניי. הוא יוצא מתוך נקודת מוצא שאמריקה התפרקה. שברית הארצות של ארצות הברית לא קיימת יותר, וכל ארץ-מדינה לעצמה.הבעיה היא שהסרט לא מספר את הסיפור. מי שמובילים את "הקרב על אמריקה" הם עי

ג'ויקה: הביקורת

(שם הסרט במקור: Joika)

כשאתם הולכים לאכול בחוץ, האם אתם בוחרים את המסעדה לפי הפונט של האותיות בשם שלה ואיך שהיא נראית מבחוץ, או לפי המלצות על טיב האוכל מחברים או אפילו מכתבה בעיתון?

כשאתם מתלהבים משיר, האם אתם עושים את זה בגלל שהזמרת נראית סקסית ורוקדת יפה, או בגלל שיש לה קול מיוחד, המילים של השיר מדברות אל משהו אישי בכם, והמוסיקה עצמה מנוגנת בווירטואוזיות?

כשאתם בוחרים ראש ממשלה, האם אתם בוחרים באדם שאתם באמת מאמינים שיעשה טוב למדינה, או באדם שכל מה שהוא יעשה זה לדפוק את האחרים (גם אם זה אומר לדפוק את המדינה)?

---

הדיסקליימר הרגיל: אני לא אוהב בלט. זה משעמם אותי. את הטריילר של "ג'ויקה" ראיתי כבר כמה פעמים, ושום דבר בו לא עניין אותי. כבר חשבתי לדלג על הסרט הזה, אבל ברגע האחרון משהו שם תפס את עיניי: השם של הבמאי. רגע, זה נשמע לי מוכר, חשבתי. חיפוש מהיר באינטרנט גילה לי את הסוד: ג'יימס נאפייר רוברטסון, הבמאי הניו זילנדי של "ג'ויקה", ביים לפני כמעט עשור סרט שמאוד אהבתי, ואפילו הוקרן בישראל בזמנו (כאן כתבתי על "פרש בודד"). אז הלכתי לראות.

וכשיצאתי מההקרנה, אפשר לומר: ג'יימס נאפייר רוברטסון הוא במאי בחסד עליון, והוא בשיאו ב"ג'ויקה". ובאותה נשימה, מדובר בסרט בינוני למדי.

אני חוזר ואומר: אני לא מתחבר בכלל לבלט, אבל רוברטסון יודע לצלם את הבלט כל כך טוב, עם תאורה מלאכית שנופלת על פני הגיבורה, ועם צילום בתנועה שעוקבת אחרי האנרגיה של האמנות הזאת, עם עבודת עיצוב פס קול מדויקת שנכנסת מתחת לעור, ובשילוב של מוסיקה שמעלה את הרגש מלמטה – לא צריך לדעת כלום ושום דבר על ריקוד כדי להבין ולהרגיש את המחויבות של הרקדנית לאמנות שלה. כבר בתחילת הסרט היא אומרת ש"ריקוד נמצא בדם שלה". רוברטסון יודע להעביר את זה אל הבד בצורה מאוד מרשימה.

אבל הסרט הזה הוא על ההתנגשות בין האמנות לפוליטיקה. בין המחשבה שהיא תצליח כי היא רקדנית מצוינת לבין המציאות  – ההצלחה תלויה בהרבה פקטורים אחרים, רובם בכלל לא קשורים לכמה היא טובה או לא טובה במה שהיא עושה. פוליטיקה.ושם התסריט מאוד מחפף. בעוד שבמאי הסרט משקיע את כל כולו (וזה הרבה) בהצגת כשרונה ומחויבותה הבלתי מתפשרת של הגיבורה לאמנות שלה, הצד של הפוליטיקה סובל מ

פסטיבל קולנוע איטלקי: חמלה

(שם הסרט במקור: Misericordia)

טוב, מדובר בסרט יפהפה. רק שאני לא מבין מה הוא לעזאזל רוצה ממני.

"חמלה" הוא מסוג הסרטים שלא קורה בהם כלום. יש כאן תיאור מצב. ואת זה הוא עושה מצוין. אני מעריך שאמה דאנטה, הבמאית-תסריטאית, מצאה איזושהי חלקת אלוהים, לוקיישן משכר חושים, על גדה של אגם, אל מול גב הר, עם סלעים גבוהים, ושם היא מיקמה את כל הסרט שלה, באיזושהי שכונת פחונים מוזנחת (שהייתה שם, או כזאת שנבנתה במיוחד לצורך הסרט).

יופי הטבע הנפלא אל מול העליבות הבלתי נתפסת של שכונת הבתים המאוד רעועים מוביל את "חמלה". וכמובן הנוף האנושי המאכלס את הצריפים הלא ראויים למחייה שבכל זאת חיים בהם – הנשים שעוסקות בזנות, הסרסורים, הדייגים, והילדים של היצאניות. וגם גבר אחד צעיר, אסופי, מוגבל בשכלו, שלא מדבר ומתנהג, כמתבקש ממצבו, כמו ילד קטן.

את כל זה מתארת אמה דאנטה בחמלה מחממת לב, כמתבקש משם הסרט. אינספור סצנות של אינטראקציה בין הדמויות המאכלסות את השכונה העצובה הזאת (אה, ויש גם לא מעט כבשים), רובן של עזרה הדדית ושל טיפול אחת בשנייה, מבלי להתעלם מהרגעים הקשים של החיים (למשל, סצנה אחת מחרידה בה ברור לגמרי שאחת נמצאת בחדר השני באמצע ה"עבודה", בעוד המצלמה סוקרת את החדר הסמוך בו ממתינים כמה וכמה ועוד כמה גברים לתורם). אמה דאנטה מביימת ברגישות כובשת, מצלמת את המקום המוזנח אבל המופלא באהבה גדולה, ויודעת לביים את השחקניות ואת השחקנים ברכות מבלי להתעלם מהקשיים, וזה כולל שימוש חכם ואפקטיבי מאוד במוסיקה ובשילוב שלה עם התמונות.ועם זאת, לא ממש הבנתי מה הסרט הזה רוצה ממני. מעבר לתיאור האהבה הגדולה בין כל הדמויות, ושלהן לגבר המוגבל, אין כאן שום ב

פסטיבל קולנוע איטלקי: מימי נסיך האופל

(שם הסרט במקור: Mimì – Il Principe delle Tenebre)

האמת שזה היה צפוי. הסרט הזה הוצג בסינמטק תל אביב תחת הכותרת "סרטים לאנשים עם עצבים חזקים". ואכן, "מימי נסיך האופל" הוא סרט ערפדים. לא כל סרט ערפדים צריך להיות סרט נחות (ראו, למשל, את "הכניסו את האדם הנכון" השבדי. סרט משובח), אבל, לצערי, "מימי נסיך האופל" הוא סרט טראש מאוד לא מלהיב, ועם זאת, הוא כן מספק חוויה מעניינת.

כי הנה יש לנו סיפור אהבה בין בחור מוזר לבחורה עוד יותר מוזרה. "סיפור אהבה" הוא מונח מאוד מוגזם. אין ממש התפתחות של האהבה הזאת. היא רואה אותו ופוף, היא מאוהבת. בפגישה הראשונה שלהם היא כבר מנשקת אותו. אין התפתחות תסריטאית הגיונית של האהבה הזאת. אין בכלל פיתוח דמויות כאן. הבריון וחבריו המתעללים – הם סתם באד גייז. גם הדרך שבה התסריט מצליב את דרכיהם של מימי משם הסרט ואהובתו ואת הבריון הזה נראית מגוחכת ומאולצת (אחרי סצנת אהבה שאמורה להיות סוג של שיא דרמטי המצלמה ממשיכה לעבר תהלוכה המתגלית כהלוויה שקשורה לאותו בריון. קישור מאולץ).אולי הסצנה הכי רלוונטית לסרט הזה מתרחשת בחנות השכרת DVD (היה פעם דבר כזה) בה יש דיון על סרטי דרקולה ועל נוספרטו. על זה הסרט הזה, "מימי". לא על דמויות ועל ערפדים, אלא על המיתולוגיה של סרטי ערפדים. בגלל זה לא רק ש

פסטיבל קולנוע איטלקי: לימוני חורף

(שם הסרט במקור: I Limoni d'inverno)

כדי להיות מאושרים צריך קודם להאמין שהאושר אפשרי (לב טולסטוי)

המשפט הזה מצוטט כמה פעמים ב"לימוני חורף", אבל הסרט היפה הזה הולך עמוק יותר ומהרהר: מה זאת אותה אפשרות לאושר אם לא היכולת לעצור את שטף החיים, את "הצריך" הזה (צריך לקום לעבודה, צריך לשלם חשבונות, וכו'), לעצור רגע את השגרה ולהשביע את הנפש. לעשות משהו שרוצים לעשות כי זה באמת מבטא את עצמך. לא כי צריך, אלא כי את/ה רוצה, ואפילו חייב/ת. ותוך כדי, זה גם עוזר להתמודד עם בעיות. אפילו עם טראומות. לבטא את עצמך למרות שטף החיים, ואז להמשיך. להיות מאושר/ת.

על זה "לימוני חורף". סיפור על גבר ואישה. בסצנה הראשונה הוא מקבל בשורת איוב. הוא מבין שהוא בזבז את חייו. הייתה לו פעם בת זוג. זה נגמר מהר מדי. לא היו להם ילדים, והוא לא הגשים את עצמו באמת, גם לא בקריירה. הוא היה מורה, אבל הוא אף פעם לא הרגיש שהוא מבטא את כל הפוטנציאל שבו.

גם עכשיו, כשהוא בגמלאות, יש לו רק תלמיד אחד מסור (וזהו החלק החלש של הסרט. הדמות הזאת של התלמיד סובלת מחוסר פיתוח תסריטאי). יש לו גם אח, אבל הוא לא מאוד קרוב אליו. עכשיו הוא עומד בפני שוקת שבורה, מבלי שהרגיש שבאמת עשה בחייו את שרצה.

והנה יש אישה. שכנה חדשה. בן זוגה הוא צלם מצליח. היא המנהלת העסקית שלו. הסוכנת שלו. יש ביניהם ויכוחים, אבל רק כאלו שבין בני זוג, לא סוערים מדי. הצלם נוסע לניו יורק בענייני עבודה, והיא נשארת מאחור.ומערכת היחסים בין שני האנשים האלו תוציא את ה