איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן : הכפר הגלובלי

אז בסוף נכנעתי. אני הרי עוקב אחרי במאית הסרט הזה בטוויטר. אני יודע את סיפור הסרט הזה כבר זמן מה. אבל לא גיליתי בו עניין גדול. אני הרי לא מכיר את הספרים האלו שמהווים נקודת הפתיחה של המסע הזה. לא באמת עניין אותי למצוא את הילדות האלו שעכשיו הן לא כל כך ילדות. חשבתי שמדובר באיזשהו סיפור נישה, שיעניין בעיקר את הנוסטלגים האלו, שכמו דבורית, גדלו על הספרים האלו, סדרת ספרי ילדי העולם.

אבל מסתבר שיש בסרט הזה יותר מזה. לא אחד ולא שניים סיפרו לי שלא ממש משנה אם אני מכיר את הספרים. הם דיברו בשבח הסרט הזה. ומסתבר שהסרט של דבורית שרגל די מצליח בהקרנות הסינמטקיות שלו. אז מצאתי לי חלון קטן בלו"ז שלי, וקפצתי לסינמטק תל אביב. יצאתי מחויך מאוזן לאוזן. משהו תמים וראשוני מאוד יש בסרט הזה. איזושהי אמת פנימית חזקה שמנצחת כל ציניות. ואולי עשייה קולנועית יותר מהודקת, עוד כמה משמרות בחדר העריכה, היו הופכות את הסרט הזה לסוחט דמעות של ממש. כמה פאוזות קטנות לפני שמוצאים את נוריקו-סאן, אולי תוספת מוסיקת כינורות דרמטית ברגע המתאים, אולי היה אפשר להפוך את הסרט הזה למשהו גדול קולנועית. אבל הוא נשאר צנוע. ואולי זה סוד הקסם שלו.

אז מה אלו הספרים האלו, בעצם? אולי הם הגרסה האנלוגית הישנה של מה שנקרא היום "הכפר הגלובלי". היום, הרי, בלחיצת כפתור, אני יכול להיות בכל מקום על פני הפלנטה. וירטואלית. הספרים האלו, שפתחו חלון לחייהם של ילדי העולם, קירבו בין תרבויות עוד הרבה לפני שמישהו המציא את האינטרנט. ישבה לה דבורית בפתח תקוה וקראה על אלה קרי הילדה מלפלנד, שהיא ילדה ממש כמוה, אבל נראית קצת אחרת, לובשת בגדים קצת אחרים, וכשהיא קמה בבוקר, היא עושה דברים קצת אחרים. אבל היא גם ילדה שצוחקת לפעמים ובוכה לפעמים.

והנה עומדת לה דבורית היום, כבר אשה, לא ילדה, ומחפשת את הקשר ההוא, התמים, אבל האמיתי. הרי, עם יד על הלב, כמה מהחברים שלכם בפייסבוק הם באמת חברים שלכם (שאל מבקר הקולנוע שאין לו בכלל פייסבוק)? כמה מהם אתם בכלל מכירים? והנה, דבורית שרגל, בלוגרית, עיתונאית, מבקרת תקשורת אנלוגית (פרינט), אלקטרונית (רדיו), ואינטרנטית (Ynet, וואלה, ודומיהם), האשה שמשתמשת במרחבים הוירטואלים למחייתה, אותה אחת יוצאת למסע לא וירטואלי בכלל להכיר באמת את מי שהיא חשבה שהיא מכירה בתור ילדה. את מי שהיו החברות הכי טובות שלה למרות שהיא מעולם לא פגשה אותן. והמסע הזה הוא די מדהים.

כי הטכנולוגיה של היום יש לה אופי של אשליה קוסמת. היא מהפנטת אותנו לחשוב שאנחנו מכירים את הכל ואת כולם. בלחיצת כפתור. אנחנו מתעצלים לקום מהכסא ובאמת להכיר את העולם הגדול. ודבורית שרגל, בסרט שלה, מתחברת באיזשהו מקום לתמימות הילדותית של הילדה דבורית מפתח תקוה. לרצון להכיר באמת את הילדה אלה קרי מלפלנד, ובעיקר את הילדה נוריקו-סאן מהמקום המוזר, הנפלא, השונה, האחר הזה שנקרא יפן. והיום, כמבוגרת, יש לה את הכח, את האמצעים שלא היו בתור ילדה. היום היא יכולה באמת לחפש אותן. אז היא מנערת את אבק בטטת הכורסא של כולנו ויוצאת למסע חובק עולם. מישראל לשבדיה, ללפלנד, להולנד, חזרה לישראל, לארה"ב, ועד ליפן – מסע ארוך, קשה, יקר (כספית), נחוש, מסע מלא תהפוכות עד שהמטרה מושגת – לפגוש את אותה נוריקו-סאן. להכיר את האחר. באמת להכיר. לדבר איתה פנים מול פנים. להתחבק איתה. לצחוק איתה, וגם קצת לבכות איתה. לחבר את יפן ושבדיה ולפלנד וישראל. לגשר על תרבויות באינספור דרכים יצירתיות (ניסיתם פעם לקרוא שבדית עם סרגל?).

ועוד יותר מדהים בסרט הזה הוא הסחף. העובדה שלהתלהבות של דבורית בסרט הזה נדבקים עוד הרבה אנשים. משהו בתמימות הילדותית הזו מידבק, מושך עוד אנשים לעזור לה במסע המטורף הזה. מצד אחד היא מאוד רוצה למצוא את נוריקו-סאן, ומצד שני, יש רגעים בהם דבורית עצמה עומדת מתפלאת איך צוות שלם של אנשים שהיא לא מכירה בכלל הופך עולמות כדי לעזור לה להגשים את המטרה שלה – לקרב לבבות, באמת לקרב לבבות בעולם הגדול-קטן שלנו. את כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים בלחיצת כפתור אצלנו בבית, דבורית שרגל עושה על אמת בסרט שלה.

אז לא, אני לא מכיר את סדרת ספרי ילדי העולם. אבל יש משהו בזרמים שמתחת שיוצא לאור בסרט הזה של דבורית שרגל. איזושהי תמימות ילדותית אמיתית שמתחברת לנחישות מבוגרת חסרת מעצורים והופכת למסע די מדהים, ועם זאת צנוע. כי בסוף הכל חוזר לחולון. לקבר של יוצרת סדרת הספרים הזו.

סרט יפהפה ומומלץ בסינמטקים עכשיו. כדאי לראות.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il