פסטיבל חיפה 2015: ברש

איזה בלגן הסרט הזה…

ואני חשבתי שאני בא לראות את "שש פעמים" – הגרסה המשודרגת. אז כן, יש בזה קצת מהעולם של "שש פעמים". העולם של הנוער האבוד, שלא מוצא את עצמו, אז הוא מתנסה בסקס, ובסמים. וזה החלק הטוב של "ברש". כי יש כאן הרגשה חזקה שהבמאית יודעת על מה היא מדברת. הדיאלוגים נשמעים אמינים. כל הארט, הסביבה, הקעקועים, התספורות, התלבושות – הכל מצייר תחושה חריפה של סביבה מאוד מובחנת של נוער אבוד.

אבל

אחת המעלות המרכזיות של "שש פעמים" היתה היעדר המבוגרים. הם כמעט ולא נראו בסרט. הנוער שם נעזב לנפשו. ב"ברש" ההורים קיימים. ונמצאים. וחוסר הקשר בינם לבין הילדים שלהם הופך לסדרת סצינות קומיות שלא בכוונה. שהרי מדובר בדרמה רצינית, אבל דביר בנדק, שיהיה בריא, בתפקיד האבא שמנסה להשליט את מרותו, עושה תפקיד קומי נפלא, והאינטונציות שלו, שרק הופכות תקיפות יותר ויותר, מגבירות את האלמנט הקומי, ככל שהסרט מתקדם, כי הוא מדבר בתקיפות, אבל האפקט של המילים שהוא אומר רק יורד. אף אחד לא שם עליו. הבעיה כאן היא שמדובר בדרמה רצינית, לא בקומדיה או סאטירה. בנדק כל כך כריזמטי כאן, עד שהוא מטיל צל על האחרים בסצינות שבהן הוא משתתף. רק שהוא בסרט הלא נכון.

אבל זו לא הבעיה העיקרית שלי עם הסרט. יש לי יותר בעיה עם חוסר המיקוד שלו. לתוך הבלבול של נערה מתבגרת נזרקים ב"ברש" כל הבעיות של המדינה הזו: מדובר בדרמה על 'הנוער שלנו לאן?', וגם בדרמה על נערה מתבגרת בחיפוש אחרי זהות מינית, וגם בדרמה על אחת הבנות שהולכת לאיבוד, והמשפחה משתגעת מדאגה, וגם היחס המתנשא של יהודים כלפי ערבים (או במילה אחת: גזענות) נמצא כאן, כי איך אפשר בלי ערבים בסרט ישראלי.

ואפשר. כי המסקנה של הסרט היא שחוסר התקשורת בין הורים לילדים הוא הגורם לכל הצרות במדינה הזו הופך את "ברש" לסרט שאומר הרבה, אבל לא אומר כלום. כל אספקט של הסרט הזה עומד בפני עצמו, אבל הם לא מתחברים. ובכלל, הסרט סובל מבעיות עריכה: סצינת הסקס ארוכה מדי (כבר חשבתי שאנחנו בדרך לעוד זוועה בסגנון "כחול הוא הצבע החם". זה נחתך ממש מעט לפני שמגיעים לשם, אבל הרבה אחרי שהאויר כבר נזל מהריאות שלי), ובכלל, הנערה הזאת מתאהבת, אבל זה זה יותר Infatuation, הידלקות, לא אהבה עמוקה שנובעת מהיכרות אמיתית. וכך, כשהלב נשבר, אני לא נשבר איתה באמת. חסרות סצינות של שתי הבנות ביחד (והארכת סצינת הסקס כאן לא תורמת, רק מזיקה); האחות שנעלמת – יש כאן אלמנט של זמן קולנועי שמתפספס לחלוטין. השעות הופכות לימים, ועדיין הדמויות לא מפגינות הסטריה הולכת וגוברת. לפחות לא הדמות הראשית. והזמן הזה שעובר לא משמש אלמנט דרמטי לוחץ, והדרמה כאן לא עובדת; והסצינה בתחנת המשטרה, שאמורה להביא לשיא את האספקט הגזעני של היהודים כלפי הערבים, היא סצינה קומית-סאטירית נהדרת, רק שהיא שייכת לסרט אחר, ואולי היה בכלל עדיף להעיף אותה מהסרט, כי היא לוקחת את הפוקוס של כל היצירה למקום אחר, מבלבל.

אז זה "ברש". סרט מושקע, שרואים בו גם את הכסף על המסך, וגם את הכוונה המקורית והכנה של היוצרת, אבל התסריט היה צריך עוד שיוף, עוד דראפט שיכוון את היוצרת למיקוד האמירה, והעריכה היתה צריכה גם היא למקד אותי עוד יותר באחד האלמנטים של הסיפור, ולהשאיר את השאר בחוץ או ברקע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il