פסטיבל חיפה 2015: ציפורי חול

בחיי שזה סרט מקסים. וחמוד. ומאוד אלגנטי. ומשוחק יפה (חוץ מגילה אלמגור, שמוסיפה כאן מבטא פולני מלאכותי מדי, השחקנים כולם טובים, בעיקר עודד תאומי). ומצולם נהדר. ויש בו עבודה נהדרת עם מוסיקה קלילה ומלטפת.

וכל הפוצי-מוצי הזה – זאת בדיוק גם הבעיה שלי עם הסרט הזה.

השואה היתה לפני 75 שנה. ומאז נכתבו עליה הרבה ספרים, ונעשו הרבה סרטים, ונוצרו עליה יצירות אמנות בכל מיני פורמטים. ואח"כ התחילו לדבר על הדור השני והשלישי לניצולי השואה. ולבדוק השלכות. והכל הכל נוצר ברצינות גמורה, כראוי. ואז גם הגיעה הריאקציה: למה אי אפשר לעשות קומדיה על השואה? אז אחד, רוברטו בניני, עשה את "החיים יפים". יצירת מופת בעיניי, שגם זכתה באוסקר. וגם בישראל, אחד, ארי פולמן, עשה ב-2001 סרט שנקרא Made in Israel. סרט מאוד מצחיק לטעמי, ורדיקלי למדי, שמה שאני לקחתי ממנו הוא קריאה לכולם: די כבר עם השואה הזאת. למדנו, הפנמנו, הבנו, הלאה (אותו ארי פולמן יעשה כמה שנים אחרי זה את "ואלס עם באשיר". אולי שמעתם על הסרט הזה).

מתוך "ציפורי חול". צילום: נועם יוסף

מתוך "ציפורי חול". צילום: נועם יוסף

הפסקה הנ"ל רוצה לומר, בעצם: כשבאים להתעסק עם משקל השואה, צריך להתייחס לנושא בכובד ראש, או לעשות את הדבר ההפוך לחלוטין, ולצחוק צחוק פרוע ומתריס. וזאת הבעיה שלי עם "ציפורי חול": הוא סוג של מיין סטרים. עשוי טוב, ומרשים למדי, אבל סרט צמר גפן שכזה שאומר פחות או יותר את מה שהסרט של ארי פולמן אמר, אבל עושה את זה בעדינות, מבלי באמת לדגדג את הנושא הזה ברצינות, סרט כזה מפספס את כל המטרה. כי כן, יש כאן תסריט שעושה חוכא ואטלולא מ"מועדון ניצולי השואה". מאדם שמתפלח למועדון הזה למרות שלא הוזמן. ועוד כהנה וכהנה בדיחות די ארסיות על זכרון השואה. אבל כל הנימה הארסית הזו נקברת תחת נחמדות ומתיקות. אז היה כאן תסריט מעניין מאוד, חומר מעולה למטעמים די לא קונבנציולים ביחס לזכרון השואה, אבל כדי להעביר את המסר הלא שגרתי הזה, הסרט נוקט בסגנון שגרתי וחביב. הוא אמנם עושה את זה הכי טוב שאפשר, ועדיין, יש כאן להבנתי דיסוננס עם נושא הסרט.

מה גם שבסופו של דבר זה סרט שעוקב אחרי חקירת רצח. וסיפור שכזה צריך קשיחות מסוימת. חקירה קרה של עובדות כדי לחפור משמעויות על הנפטר, שהיה, או אולי לא היה, ניצול שואה. אבל זה סרט פוצי-מוצי. באמת. עשוי טוב. קליל. מקסים. משהו שיוצר בי הערצה, אבל גם רתיעה.

עוד משפט קצר: בשנה שעברה התגוללתי כאן על אחת, מלי לוי, ומאוד לא אהבתי את מה שעשתה ב"התאבדות" וב"זינוק בעליה". השנה ראיתי אותה בשני סרטים, ובשניהם היא היתה מצוינת: ב"פלאפל אטומי" של דרור שאול היא חלק מצוות אנרגטי ומטורף שמריץ צחוקיה אחת הסטרית, והיא מצוינת כקומיקאית, וכאן, ב"ציפורי חול" מלי לוי בתפקיד משנה קטן, אבל כנגד אמנון וולף, כפרודתו-אם ילדתו היא מיטיבה לגלם את בת זוגו לשעבר-לעתיד. הכימיה שיש לה עם בן זוגה יפהפיה ונוגעת ללב, והדינמיקה שבין שניהם יוצרת מצבים אמינים ומרגשים. אז אולי בכל זאת יש בה משהו, במלי לוי הזאת.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s