החתונה היוונית שלי 2: הביקורת

(שם הסרט במקור: My Big Fat Greek Wedding 2)

וידוי: אני אהבתי את הסרט הראשון.

כן, בזמנו "החתונה היוונית שלי" זכה לבוז כללי מהביקורת, אבל הקהל רץ לקולנוע. גם אני. ובסך הכל חיבבתי מאוד את הסרט ההוא. למרות שאני דרך כלל סולד מסרטים אמריקאים שמנסים להתעסק עם פערי תרבויות (כי תמיד התרבות האמריקאית היא הנעלה יותר), היה משהו אוטנתי, חם, ואוהב בסרט המקורי דווקא לתרבות הזרה. האמריקאים היו הזרים בקומדיה האמריקאית החביבה ההיא.

הסרט הראשון היה סרט קטן שנעשה בתקציב קטן, וזכה להצלחה מטאורית, הרבה מעבר למה שכל אחד מיוצריו (כולל אחת קטנה, ניה ורדאלוס, התסריטאית-שחקנית ראשית) ציפה. אבל מאז, במקום לנסות ליצור משהו חדש, כל מה שוארדלוס עושה הוא לנסות לשחזר את ההצלחה. סדרת טלויזיה שמבוססת על הסרט, סרט שנקרא "האהבה היוונית שלי" (במקור My Life in Ruins) על מדריכת תיירים ב…יוון, וכולי וכולי, הכל היה סוג של וריאציה על הנושא, והכל נכשל. עכשיו חוזרת וארדלוס לוריאציה הצפויה מכולן – סרט המשך. וכן, גם הוא כשלון.

זה עצוב לי. כי אני דווקא מעריך את הכשרון של וארדלוס. היא קומיקאית עם טיימינג טוב, ועם אהבה למסורת שלה. הבעיה היא שהיא רק רוצה לקבל את ההצלחה הזאת שוב. זה לא יקרה אם היא תמשיך לרדוף אחריה. כי סרט ההמשך קורס דווקא בגלל הרדיפה הפאטתית הזו אחרי ההצלחה. הרי אין לה באמת מה לחדש. חלק לא קטן מהבדיחות בסרט החדש הן בעצם מיחזור של הסרט הישן (כל המילים בכל השפות בעולם מקורן ביוונית – היה בסרט הקודם. את הכל אפשר לתקן בעזרת תרסיס מנקה חלונות – גם היה בסרט הקודם).

האמת שוארדלוס הולכת בכיוון הצפוי, אבל כזה שגם היה יכול לעבוד – להעביר את הסיפור לדור הבא, לבת שלה (אלנה קאמפוריס. שחקנית בעלת חן שלא מקבלת מספיק מקום כאן להפגין את הכשרון שלה). הנה, היא מתבגרת. בת 17. האם היא תקבל את כל החום האנושי החונק הזה ממנה, ממש כפי שהיא קיבלה מהוריה? אולי צפוי, אבל היה יכול להיות מעניין לראות אם טולה הבוגרת תהיה התיקון של הוריה, או תעשה את אותו הדבר. אבל סרט ההמשך מתפזר ליותר מדי כיוונים, ולא ממצה אף אחד מהם. אולי המחשבה היתה נכונה – להרחיב את היריעה, להראות שהחום האנושי היווני ההמוני אולי חונק, אבל נחוץ. כי יש משבר בנישואים של ההורים. וגם נישואיה של טולה בעצמה סובלים משגרה, ומחפשים רענון. אבל אף אחד מהסיפורים האלו לא מקבל טיפול נאות, פיתוח של סיטואציות, בניית דרמה (והמוסיקה שנכנסת כל הזמן רק מדגישה עד כמה יש כאן חסך בדרמה), בניית קומדיה, איזושהי התרכזות באלמנט מסוים שיסחוף אותנו בצחוק ודמע עד שנבין את האהבה החונקת הזו, אבל הכל כך נחוצה.

כי סיפור אחד מפריע לשני ולשלישי במקום להפרות, ואין בכלל סיטואציות קומיות (וגם אלו שקיימות בעצם לא קיימות, ולא מצחיקות), כך שכל הסרט הוא בעצם מחזור עייף של ההצלחה הקודמת, מעין נסיון מסכן לעבוד על אדי הדלק של אותו סרט מלפני יותר מעשור. זה לא עובד. ואפילו הופעת האורח של ג'ון סטאמוס (הדוד ג'סי קטסאפוליס, מ"צער גידול בנות", גם הוא ממוצא יווני) מבוזבזת לחלוטין, ולא מוציאה אפילו חיוך אחד לרפואה.

חבל. ניה וארדלוס היא בחורה מוכשרת. הגיע הזמן שהיא תעבור הלאה, תפסיק להיאחז באותה הצלחה הסטורית. כי כל הוריאציות האלו על אותו סרט די מביכות. והדבר הכי גרוע שיש בקולנוע הוא קומדיה לא מצחיקה. וזה המקרה עם הסרט הנוכחי. לא צחקתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il