15 שנה: פסטיבל TLV2019

אתמול נפתח בתל אביב פסטיבל TLV לקולנוע גאה לשנת 2019. אירוע הפתיחה התכבד בבכורה של סרט ישראלי חדש בשם "15 שנה" שהוא סרט מרשים למדי, גם אם לא ממש התחברתי אליו.

זוג חי ביחד 15 שנה. חברה קרובה נכנסת להריון. חיי הזוג נכנסים לסחרור, או יותר נכון, אחד מחברי הזוג מתחיל לגלות סימני משבר, המשפיעים על הקשר הארוך הזה שנמשך כבר 15 שנה.

אה, והזוג הזה שחי 15 שנה ביחד – הם שני גברים.להרגשתי, השורה האחרונה הזאת עושה עוול לסרט הזה. להתייחס ל"15 שנה" כסרט שמציג על המסך מציאות חיים הומוסקואלית נורמלית כמו שלא שכיח לראות בקולנוע זה מצד אחד נכון, אבל מצד שני, מנקודת המבט שלי, לדבר על זה גם עושה רדוקציה ליצירה עצמה. "15 שנה" מציג זוג שחי ביחד כבר הרבה זמן. עבודת המשחק המצוינת של שני השחקנים  – עודד לאופולד ואודי פרסי – מבהירה לי שיש כאן זוג שמכיר אחד את השני הרבה מאוד זמן. הם חיים ביחד, מכירים את המנהגים של השני, יש ביניהם אהבה, והתשוקה היא לא חדשה – ברור לי לחלוטין מהתנהגות השחקנים שהדמויות האלו לא נפגשו אתמול. להציג את הסרט הזה כאילו הוא שונה רק בגלל שהוא מדבר על הומוסקסאולים יהיה לא נכון לדעתי, כי אין בעיניי שוני בין אהבה חד-מינית לאהבה דו-מינית, וכך גם הסרט הזה מתייחס אל הסיפור הזה – אין כאן שום התלהבות או ייחוד בעובדה שמדובר בזוג גברים, אלא נסיון לדבר על המשבר שזוגיות, כל זוגיות, עוברת כשאחד מהצדדים פתאום מתחיל להתפרק.

ועד כמה שהסרט הזה מרשים בצילום ובעיצוב האמנותי המרשים שלו, יש כאן משהו שמונע מהסרט הזה לטפס קומה, ולהיות באמת יצירה מרגשת. כי, מצד אחד, העולם שבו הסרט מתרחש הוא עולם בורגני. עולם האמנות (האשה במשולש הזה היא צלמת), עולם של חיי נוחות (אחד הגברים הוא עורך דין, אחר איש עסקים מצליח) – העולם הויזואלי של הסרט הזה מרשים ומנקר עיניים מצד אחד, ובאותה נשימה מונע ממני באמת להתקרב לדמויות האלו, לנשמה שלהן, כי הן דואגות כל הזמן לשמור על רמת חיים גבוהה, מבלי באמת להקשיב למה שהלב רוצה. אבל מעבר לכך, הסרט הזה נמנע מהבהרת טבע המשבר הזה, וזה מונע ממני להבין את הנפש של האדם הזה עד הסוף.

יש רמזים לכך שבילדותו, אבא שלו התאכזר אליו ו/או לאמא שלו. אולי הוא אפילו היה אחראי למוות של האמא. סצינה יפה מראה אותו מתרכבל מכאב על הקבר של אמא, והוא מתייחס בקור מקפיא לחיי האב בבית האבות. אבל לכל אורך הסרט לא מובהר מה בדיוק קרה שם, ולמה התינוק הזה שהולך להיכנס לחיי החברה הכי טובה שלהם, ובכך להעלות גם שאלות בקשר לצורך ו/או לרצון של הזוג הזה בילדים משלהם – ברור שהיה שם משהו בילדות שלו שגרם לכך שהוא לא מוכן בשום אופן לשמוע על גידול ילדים משלו, על אבהות, אבל מה זה היה שם בדיוק, ועל מה ולמה הוא נכנס למשבר כל כך חריף – זה חסר בסרט, ועם כמה שעודד לאופולד מדייק בהופעה שלו, עדיין זה חסר בתסריט, וקשה לי ללכת עם הדמות הזאת רגשית.

מה גם שבסופו של דבר אני לא ממש מבין מה הסרט הזה רוצה ממני. כדרמה משפחתית הסרט הזה מרשים מאוד, עם משחק מצוין של כולם (צריך להזכיר כאן גם את רותי אסרסאי בתפקיד החברה – גם כאן ניכרת היכרות ארוכת שנים בין הדמויות, וגם כאן זה מובהר בעיקר בעבודת המשחק המצוינת של השחקנים כאן), אבל מכיוון שאין למשבר הזה ספיציפיקציה, משבר הגבריות-אבהות לא מובהר, לא ברור (יש נסיון של הבמאי-תסריטאי יובל הדדי להכניס אותי לתוך נשמתו של הגיבור דרך כמה סצינות של הזיה-חלום-סיוט, אבל גם הן לא מבהירות מה בדיוק עובר עליו), מה שמחזיר אותי חזרה אל הייחוד לכאורה של הסרט הזה: העובדה שהוא מדבר על הומוסקסואלים שגילו את עצמם מזמן, ועכשיו הם צריכים לחיות עם זה. ומה עכשיו?

כגבר סטרייט אני אולי יכול להעריך עד כמה זה חשוב לחד-מיניים לראות את עצמם על המסך לא רק במלחמה ליציאה מהארון, כי שם כבר היינו הרבה מאוד זמן, אלא גם בשלב הבא – של יישום החיים בדרך שלך – אבל אם זה כל מה שנשאר, והדרמה של האנשים כאן, עם כל המשחק המצוין של כולם כאן, היא לא מובהרת עד הסוף, אז בסופו של דבר, "15 שנה" הוא סרט מאוד מרשים, אבל לא באמת נוגע בי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il