איפה אנה פרנק: הביקורת

תשע שנים עברו מאז סרטו הקודם של ארי פולמן, "כנס העתידנים". 14 שנים מאז "ואלס עם בשיר". לוקח זמן לעשות סרטים כאלו. הזמן הזה, מן הסתם, מחייב את האמן (פולמן, במקרה הזה) להכניס את כל כולו לתוך היצירה, אחרת למה בכלל לעשות את זה? ואכן, גם "איפה אנה פרנק", כמו סרטיו הקודמים, הוא יצירת אמנות שניכר בה דם ליבו של היוצר, ועם זאת, להרגשתי, הפעם היוצר כל כך היה מושקע בתהליך היצירה עד שהוא איבד קשר עין עם הסיבה המקורית לשמה הוא יצא למסע הארוך מאוד הזה שנקרא "איפה אנה פרנק".

לפני שצפיתי בסרט הזה, חשבתי שזה קצת מוזר שדווקא ארי פולמן עושה סרט שמנסה להכניס את הדור החדש, הדור של המאה ה-21, אל תוך הסיפור הישן הזה של השואה. הרי פולמן עצמו עשה לפני יותר מ-20 שנה סרט שנקרא Made in Israel, שלהבנתי הייתה יצירת אמנות שאומרת: או.קיי, שואה, למדנו, הבנו, Next. והנה פולמן בכל זאת מנסה למצוא דרכים חדשות לספר על אותה תקופה.הרי כולנו לומדים בבית הספר על השואה. החוויה שלי (ואני מניח של הרבה אחרים) היא בסופו של דבר של ניתוק. לומדים עובדות היסטוריות, קצת תמונות, קצת סרטים בשחור לבן, ויאללה, שיעור ספורט (אני הייתי תלמיד בבית ספר בשנות ה-80. לפני שהיה נהוג לשלוח תלמידים לטיולי אושוויץ. אני לא יודע עד כמה החוויה שלי הייתה שונה אם הייתי נוסע לפולין. עד היום לא הייתי בפולין). ארי פולמן מנסה לתת חיים לאנשים צעירים בתקופת מלחמה, לנסות להסביר לאנשים הצעירים של היום איך חיים רגילים לגמרי משתבשים בגלל הגבלות שונות שקורות בגלל כוחות פוליטיים שפועלים מעל הראש של כולנו, אבל בעצם חודרים חדירה גסה אל תוך החיים הפרטיים שלנו. בזה פולמן נכשל.

"איפה אנה פרנק" בעצם מספר על