קיארה: הביקורת

(שם הסרט במקור: A Chiara)

לפני כמה שבועות טסתי לחו"ל לחופשה. היום שבו המראתי הוא גם היום שבו "קיארה" עלה על המסכים בישראל. עכשיו, כשחזרתי, השלמתי צפייה גם בסרט הזה. מהסרט הקודם של ג'ונאס קארפיניאנו יצאתי מסויג למדי. לא ציפיתי להרבה מהסרט החדש של אותו במאי, ועם זאת, משהו בפרצוף של הנערה בפוסטר של הסרט משדר נחישות חסרת מעצורים, אז בכל זאת השתכנעתי.

אחרי הצפייה, שני הדברים נכונים: גם הפעם אני קצת מסויג (אם כי מסיבות אחרות), אבל אכן, סוואמי רוטולו בתפקיד הראשי באמת מצוינת (והיא אכן זכתה בפרס המשחק של האקדמיה האיטלקית. היא מאוד התרגשה לקבל את הפרס. הנה רגע הזכייה מיו-טיוב).

בסרט הקודם של קארפיניאנו הרגשתי שיש תיאור מצב יפה, אבל בלי סיפור. ב"קיארה" יש סיפור. הרבה סיפור. יש דמות שהולכת בנבכי הסיפור. יש את קיארה, גיבורת הסרט בת ה-15, שעוברת במהלך הסיפור הזה תהליך התפכחות. תהליך הבנה שאבא שלה הוא לא גיבור הילדות שהיא כל כך אוהבת, אלא אדם הרבה יותר מורכב. אדם שצריך לעשות מעשים לא כל כך מכובדים כדי לפרנס את המשפחה. וקיארה הזאת עוברת כאן התבגרות מואצת. בשלב מוקדם מאוד היא שומעת פחות או יותר את כל הסיפור, אבל כשהיא מנסה לחקור יותר לעומק, כל מי שמסביבה אומר לה: תעזבי, את עוד צעירה, את לא תביני. וזה מעצבן ומתסכל אותה (ואותי באולם) עוד יותר. היא רוצה להבין.סוואמי רוטולו, בתפקיד הראשי, משחקת את קיארה בדרך הכי נטורליסטית שאפשר. בלי היסטריה. נחושה וחדה, אבל גם רגישה ובוהה בעולם. רוטולו-קיארה כל כך מנסה ל