בשבועות האחרונים לא כל כך כתבתי פה, כי הייתי בחופשה בחו"ל. פספסתי את פסטיבל הקולנוע הרומני בתחילת החודש, אבל הספקתי לחזור כדי לראות קצת מהיבול של הפסטיבל הצרפתי. בכל שנה יש בפסטיבל הצרפתי לפחות סרט אחד שמפתיע וסוחף אותי. מבט על ההיצע של הפסטיבל הצרפתי השנה משאיר אותי קצת עגום. אין ממש סרטים מסקרנים בפסטיבל השנה. ועם זאת, בכל זאת ארצה לראות שניים או שלושה. והתחלתי עם הזוכה הגדול של פרסי הסזאר של האקדמיה הצרפתית של השנה: "אשליות אבודות".
הסרט הזה נרכש להפצה בישראל (בהתחלת הסרט עולה הלוגו של "לב"), אבל אני בספק אם הוא אכן יוקרן מסחרית לקהל הרחב. אני בספק עד כמה לקהל הישראלי יש משיכה לדרמת תלבושות מהמאה ה-19 שמגיעה מצרפת, אבל יש לסרט הזה בעיה אחרת לטעמי, והבעיה הזאת מאפילה על יתרונותיו הלא מעטים.
"אשליות אבודות" הוא סרט מרושע. ויותר מכך, הוא סרט שנהנה, מאוד מאוד נהנה, מהרעל שהוא מפזר בשמחה ובששון. זהו סרט שפורץ בהילולה ארסית כנגד המעמד השולט. כנגד התשוקה הבלתי נשלטת ל
כ ס ף
"אשליות אבודות" הוא כמו אורגיה פרועה של סקס, סמים, שתיה, ריקודים, שירים (לא רוקנרול. עוד לא המציאו אותו במאה ה-19), כששום דבר, אבל ממש שום דבר אחר לא חשוב. הערך היחיד שחשוב הוא כסף, כי הוא קונה את הסיגריה הבאה, את כוס היין הבאה, את האישה הבאה.וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא ←
וכל החגיגה הבלתי נגמרת הזאת מ להמשיך לקרוא 
איתן 