לפני קצת יותר מעשור הוקרן בישראל סרט רומני מצוין שנקרא "יום שלישי אחרי החגים". בסצנת הפתיחה שלו שוכבים גבר ואישה עירומים במיטה אחרי מעשה האהבה ומדברים. הצילום בסצנה הזו, כמו ברוב הסרט הוא סטטי. השוט הוא ארוך, הסצנה ארוכה, והשחקנים פשוט משחקים. הפיכת הסיטואציה לנטורליסטית כל כך בעזרת צילום פשוט ומשחק מעולה של השחקנים שפשוט נמצאים בתוך הדמויות, בתוך הסיטואציה, נעלמים אל תוך הרגע – הם אלו שמאפשרים לי להיכנס כל כולי אל תוך חייהן של הדמויות, להתרגש איתן, לצחוק איתן, ולהישבר איתן כשהכאב הגדול מגיע.
"יום האם", בחלק גדול מהזמן שלו, הוא זוג אוהב, לפני, תוך כדי, ואחרי מעשה האהבה. והוא כאילו תמונת רנטגן הפוכה של כל מה שהסרט הרומני ההוא היה. כל מה שראדו מונטאן, הבמאי הרומני הנהדר, עשה כל כך טוב בסרט ההוא, אווה הסון, הבמאית של "יום האם", עושה הפוך.
כי הסון חותרת תחת כל מה שיכול להפוך את הסיטואציות בסרט הזה לממשיות, ובכך היא רק מנכרת אותי מהנעשה על המסך. הסון משתמשת באינספור התחכמויות קולנועיות כדי להעניק לסרט שלה מראה "פיוטי", אבל כל זה נותן הרגשה מנייריסטית להחריד, ורק מרחיק אותי מהדמויות. הסרט זז תדירות קדימה ואחורה בזמן ללא צורך, מבלי באמת להסביר לי למה. לכאורה, הוא מנסה לתת רקע להיכרות המוקדמת בין הדמויות, אבל סצנה וחצי שיש כאן לא באמת מספיקה למלא את החלל. הסרט מצולם מבעד לווילונות מתנפנפים, עם מוסיקת כינורות וכלי נשיפה שמלווה את האוהבים, עם הילוך איטי לעיתים, עם דיאלוגים מגוחכים שיותר מתיימרים להיות פילוסופים, והם כל דבר חוץ משיחה נטורליסטית בין שני אוהבים. יש לפעמים אינסרטים של מילים הנכתבות על נייר. ככה סתם. אה, וכולם מעשנים כל הזמן, כשגם עשן הסיגריות הופך להיות סוג של פרופ קולנועי "פיוטי".וכך, אחרי כשעה וחצי (מתוך בערך שעתיים של סרט), מגיעה ה להמשיך לקרוא ←
וכך, אחרי כשעה וחצי (מתוך בערך שעתיים של סרט), מגיעה ה להמשיך לקרוא 
איתן 