פסטיבל קולנוע יפני: קטנה, איטית, אבל יציבה

(שם הסרט במקור: ケイコ目を澄ませて)

סרט על מתאגרפת חרשת. יש כאן חומר נפלא לדרמה עצומה. על אישה צעירה שמתמודדת עם קשיים מאוד מגבילים בסביבה קשוחה – ויכולה להם. על אישה שנופלת וקמה בסביבה גברית, אלימה, חסרת סובלנות. מיליון ין בייבי.

כלום. שום דבר. גורנישט.

כן, יש כאן סרט על מתאגרפת חרשת. אבל שו מיאקי, הבמאי-תסריטאי, לא ממש ידע מה הוא רוצה לעשות עם הסיפור של האישה הזאת. מאיזו זווית לתקוף את התופעה הזאת. אז כן, יש כאן סרט שקט מאוד, כי האישה לא שומעת, ויש כאן צילום בצבעים חמים, כי הסרט אמפתי מאוד לאישה הזאת, ויש סבלנות, אבל יש כאן רק תיאור שגרת חייה של אישה חרשת – וזהו. אין שום אלמנט דרמטי, אין שום התחלת סיפור, אין מנוע דרמטי שייקח אותי אל תוך חייה של האישה הזאת מעבר ל: היא חרשת.הדבר הכי קרוב לסיפור שיש כאן הוא מערכת היחסים שיש לה עם מנהל המקום שבו היא מתאמנת. יש שם כמעט יחסים של אב ובת. הם מתאמנים יחד מול הגשרים של טוקיו, והיא מחקה את תנועותיו כמעט מתוך הערצה. אבל גם כאן אין ממש סיפור. הוא חולה, והרגע היפה היחיד בסרט הוא הקראת היומן של המתאגרפת על רקע מוסיקת גיטרה חרישית ליד מיטת חוליו של אותו אדם שהיא מעריצה. זהו רגע יפה שבו שגרת חייה של המתאגרפת עוברת אל מול עינינו ונספגת בדם של החולה, שלנו באולם. אבל זהו רגע מעבר דרמטי בין כלום אחד לגורנישט שני.

כי יש לה אח. ולא קורה איתו כלום. ויש לה אימא. ולא קורה איתה כלום. ויש לה קרב בעוד חודשיים. והיא אמנם מתאמנת כל הזמן, אבל זה גם מה שהיא עושה ביום יום, כך שהיא לא באמת מתאמנת במיוחד לקרב, ואין שום הכנה דרמטית לאירוע הזה. והמכון לאגרוף שאותו מנהל אותו אדם נערץ עומד להיסגר. ואין ממש ניסיונות למנוע את הסגירה.

יש כל מיני התחלות של דברים בסרט הזה. ציוני עובדות בחיי הגיבורה. אבל באף אחד מהאספקטים של הסרט הזה אין פיתוח נרטיבי שישפיע באמת על האישה החרשת, ודרכה, עלינו, הצופים. בכלל, לכל אורך הסרט, המתאגרפת מתנהלת בעולם כאילו משהו מאוד כבד יושב על כתפיה. היא מדוכדכת תמידית, וזה היה יכול להיות נוגע ללב, אם הייתי יודע מה זה בדיוק שכואב לה. זה ש"היא חרשת!" זה לא מספיק. היא הרי חרשת מלידה. והיא כבר לא ילדה. אני צריך לדעת, להרגיש, קושי ספציפי שיושב על הנשמה שלה עכשיו כדי להרגיש את המתאגרפת ואת המאבק שלה.

ואין סיפור. במאי הסרט אפילו לא ממש בחר איך הוא רוצה לספר את הסיפור שלו. יש שני רגעים בסרט שבהם הוא בוחר באסתטיקה של סרט אילם: מסך עם מילים כתובות מפריד בין חלקי סצנה כדי לבאר לנו, הצופים, מה נאמר בדיאלוג בין הדמויות. בחלק גדול מהסרט הדיאלוג עובר בכתוביות תרגום (שהרי גיבורת הסרט מדברת בשפת הסימנים, או בכתיבה על לוח או בהודעת טקסט בטלפון). ויש גם סצנה בה היא נפגשת עם חברות במסעדה והן מדברות בשפת סימנים, ללא תרגום. סצנה שבה רוב הקהל לא מבין מה נאמר (החברות האלו לא נראו לפני כן בסרט, והן לא יראו לאחר מכן. אין להן פונקציה דרמטית בסרט. אין דרמה בסרט). שו מיאקי הבמאי לא יודע מה בדיוק הוא רוצה להדגיש בחייה של גיבורת הסיפור, ואיך לעשות את זה.

יש כאן דמות מסקרנת מאוד במרכז הסרט. ואף אחד לא יודע מה לעשות איתה. פספוס.

איתן ווייץ

ניתן ליצור איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s