לכאורה, זה לא אמור להיות סרט שאני אוהב. מדובר בעיבוד למחזה, וככזה, הוא אכן מרגיש מעט תיאטרלי. הכורסאות הכחולות האלו מופיעות בפריים יותר מדי פעמים, והסרט עצמו מתרחש, ברובו, בתחומו של מבנה אחד. באופן פרדוקסלי, דווקא הרגעים שבהם הסרט יוצא מהמבנה, רגעי הדמיון המודרך, שהם רגעים אמוציונליים ואפקטיביים רגשית בפני עצמם, דווקא אלו הם הרגעים שמדגישים את היותו של הסרט עיבוד של מחזה. הניסיון הקולנועי לצאת החוצה דווקא מדגיש את היותו של הסרט כלוא בין ארבע קירות.
אז כן, הסרט הזה קצת מכווץ למקום אחד בצורה קצת מלאכותית, וגם הדיאלוגים, בחלקם לפחות, כמו נכתבו כדי להוציא מתוכם סלוגנים לפוסטר הפרסום של הסרט. ואפילו יש כאן סוג של הנחתה תסריטאית מלמעלה של יהודייה ומוסלמית שנכנעות לגורל דומה – החלטה תסריטאית לא בלתי סבירה, אבל כזאת שתורמת להרגשה המלאכותית משהו של כל היצירה.
אבלהסרט הזה עובד בכל זאת. לגמרי. סרט מרגש מאוד, וגם מעורר מחשבה.
הסרט הזה עובד בכל זאת. לגמרי. סרט מרגש מאוד, וגם מעורר מחשבה.
איתן 