לצאת לקולנוע היום זה מאמץ. השקעה. והשאלה היא האם הסרט שווה את ההשקעה. במקרה של "מישהו שומע אותי" – לא ממש.
כלומר – זה לא סרט רע. ממש לא. יש לו אפילו וייב נעים. וילדה חמודה. ואחת סנדרין קיברלין, שחקנית נהדרת ונוגעת ללב.
אבל הסרט הזה מתפזר מדי, לא יודע מה הוא רוצה מעצמו, ואיך להשיג את מה שזה לא יהיה.
כי יש כאן, בעצם, יותר מסרט אחד. גבר אחד כבר לא צעיר, אבל עדיין לא זקן, מתחיל לאבד את השמיעה שלו. יש בעיה מאוד רצינית של אמינות בסיפור הזה. הסרט הזה משחק עם יכולות השמיעה של גיבור הסרט בצורה שרירותית. כשנוח לכותב התסריט, כשזה יכול להוביל לאי-הבנה, לבדיחה קולנועית – אז הוא לא שומע. כשיש משהו חשוב שהוא צריך לדעת – הוא שומע מצוין. אין ממש חוקיות לאיך ומה.
יותר מכך, יש רגע בסרט שבו חשבתי שיש כאן סוג של וריאציה על "מה נשים רוצות", הסרט ההוא שבו מל גיבסון פתאום שמע את המחשבות של נשים. כאן, גיבור הסרט מתחיל להשתמש במכשיר שמיעה, ורעשי הסביבה מוגברים. הוא שומע גם דברים שלא היה אמור לשמוע. גבר ששומע דברים שאחרים אומרים מאחורי גבו – יש כאן סט-אפ נהדר לאינספור סיטואציות קומיות. הסרט הזה כמעט ולא משתמש ברעיון הזה. הוא שם אותו על השולחן, ועובר הלאה. נוטש.ויש את הסיפור הרומנטי של הסרט. זה החלק הנעים והמקסים של "מישהו שומע אותי". גבר לבד ואישה אלמנה פלוס להמשיך לקרוא ←
ויש את הסיפור הרומנטי של הסרט. זה החלק הנעים והמקסים של "מישהו שומע אותי". גבר לבד ואישה אלמנה פלוס להמשיך לקרוא 
איתן 