אלו הם הסרטים הכי טובים שעדיין לא ראיתם
אתמול התקיים בתל אביב אירוע הפיצי'נג השנתי של קו פרו. אירוע המספק פלטפורמה לשיתוף פעולה של יוצרים דוקומנטריים ישראלים עם משקיעים מחו"ל, ובכך מקדם את היצירה הדוקומנטרית הישראלית. זאת השנה ה-25 שבה מתקיים האירוע הזה, וכבר עברנו את הקורונה, וגם את פטירתה של יוזמת האירוע, אורנה ירמות, לפני חמש שנים. אחרי משבר ארוך שנבע מעזיבת האימא הגדולה של היוזמה הזאת וממגפה עולמית, אירוע הפיצ'ינג עומד חזרה על הרגליים ומביא אל קדמת הבמה כמה וכמה סרטים דוקומנטריים ישראלים חדשים שנמצאים בצילומים ובעריכה כבר עכשיו.
את האירוע הנחתה, כמו בשנה שעברה, מרחה דה קונינג, מפיקה מהולנד, שמביאה הרבה אנרגיה חיובית לאירוע, בליווי אסרטיביות ומקצועיות. היא פתחה ואמרה שלפני כמה חודשים, בעוד היא צופה בחדשות ורואה את מה שקורה בישראל, היא הרהרה אם בכלל להגיע לכאן, אבל בסוף היא אכן באה. זה תמיד מעניין לראות את הפער בין איך אנחנו רואים את עצמנו, לבין איך אחרים רואים אותנו. איך אנחנו מבקשים להיות יותר ויותר ספציפיים ומדויקים בסיפורים שאנחנו מספרים, ובאותה נשימה למצוא אוזן קשבת גם אצל קהל בינלאומי (ומאוד מפתיע, למשל, שהסרט הזוכה של הדוקאביב האחרון היה סרט על זמרת רוק ישראלית שנגע גם בחבר שופטים שבחלקו לא היה ישראלי).
12 פרויקטים נסקרו בפני פאנל מתחלף של משקיעים בינלאומיים. אני רוצה להתעכב על ארבעה מתוכם שהכי סקרנו ורגשו אותי כבר בשלב המוקדם והלא גמור שבו הם נמצאים:
צעידה בצל דקלים – אדם וינגורד
לפעמים אנחנו קוראים תקצירים של סרטים ולא מבינים מה העניין. אבל אז רואים את הסרט, ומשהו שם בכל זאת עובד. התקציר של "צעידה בצל דקלים" לא הבטיח הרבה. אבל במשך כמה דקות קסומות, שבהן אדם וינגורד הציג את הפרויקט שלו, הפרויקט המאוד אישי שלו, נחשף כאן סיפור לא ידוע, ובנוסף הוקרנו כמה דקות מתוך החומר שכבר צולם, ובהן כבר עלו בעיניי דמעה או שתיים.
אדם וינגורד (מזוקן) וקובי מזרחי (מפיק) מציגים את הפרויקט שלהם בקו-פרו. מאחוריהם (בשמלה הכחולה) – מרחה דה קונינג
איתן 