קמתי היום בבוקר. יום רגיל. שמעתי חדשות. מו"מ על הפסקת אש בקהיר. השר הזה והזה אמר ככה וככה. שחקן הקולנוע האמריקאי רובין וויליאמס נמצא הלילה מת בביתו. והתחזית להיום.
רגע, רגע. מה????
רובין וויליאמס מת? איך, כמה, למה? ולמה הידיעה הזו מוחבאת ככה בין כל שאר הידיעות הלא חשובות? הרי זה לא ששלום עולמי, או אפילו איזורי, פתאום פרץ; זה לא שחתמנו על הסכם אי-לחימה עם החמאס; זה לא ששר חשוב אמר משהו חשוב. אחד השחקנים הכי גדולים בעולם הלך הלילה לעולמו. אחד שהצחיק גם ישראלים וגם פלסטינים. תנו לו לעזאזל את הכבוד שמגיע לו. לפחות אייטם ראשון בחדשות, אם לא יותר.
באמצע שנות ה-80 ראיתי סרט שנקרא "בוקר טוב ויטנאם". מאוד מאוד צחקתי, אבל גם ממש התרשמתי מהשחקן הראשי, רובין וויליאמס. הוא גם היה מועמד לאוסקר על התפקיד הזה. תפקיד שבנוסף להשתוללות הקומית שבו (בדיעבד שמעתי וקראתי ראיון עם בארי לווינסון הבמאי שאמר שבאותם רגעים שבהם וויליאמס, בתפקיד שדרן הרדיו, משדר, הוא פשוט אילתר דברים על הסט, והצוות הלך עם זה), יש בו הרבה רגעים דרמטיים מרגשים מאוד. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים מאז. במיוחד זכורה לי חוויה משונה מאותה שנה. אבא שלי לא הבין ממה אני כל כך מתלהב. היתה איזושהי הקרנה של "מ.א.ש.", אז אבא שלי אמר: "בוא איתי לראות איך עושים סאטירה מלחמתית אמיתית". הוא לקח אותי לראות את הסרט של רוברט אלטמן, אבל אני לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. "מ.א.ש." אולי יותר חריף בביקורת שלו, אבל הסרט של אלטמן לא גירד אצלי בכלל את ההתרשמות מהקולנוע הכל כך סוחף של "בוקר טוב ויטנאם". לא רק ש"מ.א.ש" לא הצחיק אותי, אני בכלל לא תקשרתי איתו רגשית. ברובין וויליאמס התאהבתי מאז.
אז כן, צריך לומר: וויליאמס עשה המון דברים בקריירה שלו. ה-מ-ו-ן. בחלקם הגדול, אלו היו שטויות. אני מניח שהופעות קומיות בסרטי זבל היו הלחם וחמאה שלו. הדרך שלו להתפרנס. אבל מדי פעם הוא היה מפתיע, מביא אותה בהופעה שמשלבת את האנרגיה הבלתי נגמרת שלו במשהו שגם עוצר להקשיב לנפש האדם. באמצע שנות ה-90 הוא עשה סרט שזכה להרבה לעג, אבל אני דווקא די אהבתי אותו. קראו לו "פאטץ' אדמס". הוא שיחק שם ליצן-רופא שמנסה לרפא אנשים בעזרת הומור, תרופה לנשמה ולא לגוף (גיליתי שם גם שחקנית נהדרת בשם מוניקה פוטר, שדי נעלמה לי מאז). וזוהי היתה כל תורת הקיום של וויליאמס על רגל אחת: לצחוק, לצחוק, לצחוק. הרבה, וכמה שיותר. אבל בלי לשכוח את הצרות. עדיף לצחוק עליהן מאשר לבכות. והצחוק יהיה התרופה.
שנת 2002 היתה שנה יוצאת דופן בחייו של וויליאמס. כאילו ע"פ החלטה מודעת, וויליאמס עשה בשנה אחת 3 סרטים שאין להם ולו נגיעה בקומי. אחד מהם לא ראיתי ("מוות לסמוצ'י"), אבל שניים אחרים כן: הרימייק הלא-מוצלח של כריסטופר נולאן ל"אינסומניה" הנורבגי (ראיתי את המקור. נעלה בהרבה על האמריקאי) הכיר לנו את רובין וויליאמס – רוצח פסיכופט. ואחרי שראיתי את "חיים בתמונות" חשבתי – רובין ווילאמס חייב להיות מועמד לאוסקר על זה (הוא לא היה). גם כאן, וויליאמס שיחק פסיכופט, אבל מסוג אחר. כזה שחי לבד, לא נאהב ע"י אף אחד ואף אחת. אבל כשיש לו אשליה של אהבה ממישהו, וכשהוא תחת האשליה שהאהבה הזו מתפרקת לחתיכות, גם הוא התפרק. Sy 'The Photo Guy' Parish בסך הכל עבד כמפתח תמונות (בימים שעוד פיתחו תמונות). משפחה אחת היתה לקוחה קבועה שלו. כשהוא ראה (בתמונות שהוא פיתח) איום לשלמות המשפחה (בדמות בגידה של הבעל) הוא איבד את זה. מארק רומנק ביים את המותחן המשובח הזה, ורובין וויליאמס בליהוק מפתיע ולא צפוי, ידע לחבר את האנושיות הכל כך חמה שהכרנו ממנו עם פסיכוזה מפחידה.
רובין Sy 'The Photo Guy' Parish וויליאמס ב"חיים בתמונות"
איתן 