המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה: הביקורת

ובפעם השניה זו קרן מור

את "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה די נדהמתי. כשבאים לקופות הסינמה סיטי ושואלים איזה סרטים יש עכשיו, בטח יגידו לכם שיש גם את "הסרט הישראלי החדש הזה", אבל אתם צריכים לדעת שהסרט הזה הוא אמנם סרט ישראלי, אבל הוא אחר ושונה מכל סרט ישראלי שאי פעם ראיתם (וגם מהרבה סרטים לא ישראלים). כי סרטים ישראלים מתרחשים בירושלים, תל אביב, חיפה, בני ברק, עכו. מקומות שאנחנו מכירים, חיים בהם, עוברים ברחובותיהם יום יום. רוב הסרטים הישראלים גם מתרחשים בהווה, או באיזושהי נקודת זמן מוגדרת בעבר ההסטורי של המדינה הזו. "המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" מתרחש במקום לא מוגדר, בזמן לא מוגדר. הסרט הזה הוא, במודע, סיפור אגדה. היה היה פעם.

ובהתאם, כך הוא גם מעוצב ומבוים. החוקים המשונים של העולם המוזר הזה שנפרס מול עינינו, הדמיון הנפלא של התסריטאים ושל המעצבים האמנותיים של הסרט הזה, והשימוש הנהדר שגלעד אמיליו שנקר הבמאי עושה כאן במוסיקה מכניסים אותנו לעולם כל כך אחר ושונה ממה שאנחנו מכירים, בקולנוע שלנו, כמו גם בקולנוע העולמי או בכלל ביום יום.

וכמו סיפורי האחים גרים, סיפור האגדה הזה הוא בעצם למבוגרים. סיפור על עולם שבו הציניות והאכזריות שולטות. ומי שחס וחלילה מתאהבת מקומה לא איתנו. האם בכלל יש מקום לאהבה בעולם שלנו? כי הרי זו הגדולה של סרטי פנטסיה – לא רק לקחת אותי לעולם אחר, אלא להוות משל לעולם מקביל, העולם שבו אני חי.  ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה" יודע להיות גם סיפור מגובש ומהודק במקום אחר ובזמן אחר (רק סצינה שבה קרן מור הולכת לחפש את חנה לסלאו חושפת קצת מנופי ארצינו. כל השאר הוא באמת עולם שונה, מסקרן, משונה, ואפילו מפחיד), וגם לחפש את הלב בכדור הארץ הקרוב למקום מגורינו.כי כן, גם בפעם הראשונה שראיתי את הסרט אהבתי את מה שקרן מור עושה כאן. אבל בצפיה שניה כבר הייתי מוכן למה שאני הולך לראות, והעיניים שלי כבר קיבלו את העיצוב והצילום היפה ללא התדהמה הראשונית, וכך הלב שלי היה יותר מוכן לקבל את הצגת המשחק של מור, והיא מאוד נגעה לליבי. פעם היה בה רגש, בדמות שמור מגלמת, אבל הוא נעלם מזמן. פעם היתה בה תשוקה לספרות, חוקרת מוערכת של כתבי עגנון – והיום היא זאת שאמורה להביא גברים למועדון קטלני של נשים, ולהתחרות בנשים צעירות ויפות ממנה מי מביאה את הגבר הנחשק ביותר (כדי שהן יעשו לו…תראו לבד). אבל בתוך הנוזל המר שכבר ממלא את הגוף של הדמות הזו, קרן מור יודעת להציג דבר והיפוכו – גם היותה כבר צינית, מקומטת, חסרת אמונה במין האנושי, אבל גם להציג את טיפות הרגש האחרונות שעדיין חיות בנפש המרוטה שלה, רגש שבמהלך הסרט יקבל חיים מחדש, פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים. וקרן מור, בעבודת גוף של שחקנית מקצוענית בשיא כושרה, היא הלב הפועם של הסרט, זו שנעה בין צורך ורצון להצליח במשימה הרצחנית, לבין הרצון ואף הצורך לאהוב שוב.

אז נכון שגם כאן הבחנתי, כמו בצפיה הראשונה, שמודל האהבה שמוצג כאן הוא מעט שובניסטי (הנשים עומלות במטבח על ארוחה עבור הגבר, והוא – מחליף מנורות ומתקן קלקולים. כי רק גברים יכולים), ואף הבחנתי בכך שהעיצוב והשליטה העצמית של הבימוי מעט נפרמים לקראת הסוף (העריכה המהירה והעבודה האינטנסיבית עם המוסיקה ועם עיצוב הפסקול כמעט מצליחים להחביא את האפקטים הלא ממש מוצלחים), אבל זה בעיניי נסלח, כי יש כאן, בסרט הזה, הרבה לב, הרבה מחשבה, הרבה תעוזה, והמון כשרון. מאוד אהבתי את הסרט הזה, גם בצפיה שניה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il