פסטיבל ירושלים 2018: גאולה

קשה. בדרך כלל, אחרי צפיה בסרט, אני פחות או יותר יודע מה אני רוצה לומר עליו. איפה הנקודות החזקות שלו, ואיפה החלשות. ואז אני מוצא זמן לשבת ולנסח את המחשבות שלי. אבל במקרה של "גאולה" זה קשה. מאוד קשה.

כי הרגש. הו, הרגש. נכון, מבט חטוף בתקציר, והישראלי המצוי יאמר שזה סרט 'כבד', אבל זה לאו דווקא ככה. נכון, מזמן לא פרצו ממני דמעות באולם קולנוע כמו במהלך הצפיה ב"גאולה", אבל זה בעיקר בגלל שהסרט הזה עשוי במיומנות כל כך מופלאה, והמחט הרגשית עולה ויורדת כאן בדיוק של אמן בשיא כושרו.

אז איך אני יכול לכתוב על סרט שכזה? הרי הביקורת הכי טובה, בעצם, היא לומר משהו כמו "התרגשתי. מאוד התרגשתי. בכיתי. לכו תבכו גם אתם". אבל אני גם צריך איכשהו לנסות להסביר למה. כי הרי גם הטלנובלות מהסוג הכי נחות מתעסקות בלגרום לנו לבכות. יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב מתעסקים באהבה אנושית אינסופית.

נתחיל מהסוף – אני כבר שומע מאנשים במילייה שלי את התלונה – עוד סרט על חרדים/ דתיים/ חוזרים בתשובה. אני אומר – לא. זה סרט על אנשים. כמוני. כמוך. יש כאלו שהם דתיים. כמו שהילדה אומרת בסרט – יש כל מיני סוגי כשרות. יש כל מני סוגי אנשים. לא בידי נתונה הזכות לתת להם הכשר. דתיים, חילונים, מאמינים, אפיקורסים – לכולם מגיע מקום על פני האדמה. לכולם מגיעה אהבה. אוזן קשבת. יחס. חסד.

וזאת ה"גאולה". איש אחד דתי – לא שפר עליו גורלו. בת זוגו עברה מהעולם בגלל מחלה. עכשיו ילדתו הקטנה סובלת מאותם מכאובים. לראות את האהבה הגדולה של האב לביתו, ואח"כ לראות את הילדה מורידה את הפאה ונשארת קירחת בגלל ההקרנות – שובר את הלב…החיים קשים, אבל מנסים לעשות מה שיכולים תחת השגחת השם. ומה שיכולים הוא לקבץ את הלהקה שהיית חבר בה בחיים הקודמים, כדי לגייס כסף לטיפולים בילדה. והם – הם מעולם אחר. חילונים. נגני רוק במועדונים לא הכי, איך נאמר את זה, צנועים. אבל מה שנדרש הוא לפתוח את הלב. לוקח זמן לשכנע אחד מהם. אבל הלב נפתח בסופו של דבר.

יוסי מדמוני ובועז יהונתן יעקב שולטים בצורה מופלאה בקצב ובמעברי מצב הרוח – מהפריימים הסגורים, המחניקים, שביום יום, ועד להשתוללות המצלמה והשילוב הסוחף עם המוסיקה בזמן ההופעות. רכבת הרים של רגש, של שמחה ועצב – רצה בסרט הזה.

והקצב הסבלני, אחוות הגברים, האהבה בין חברים, כמו גם מתחים ישנים וחדשים שעולים – הכל מתוקתק בסרט בדיוק לא יאומן, בכתיבת דיאלוגים נפלאה, במשחק נטורליסטי וסוחף של כל הקאסט – וכל זאת מבלי לאבד לרגע את הקשר עם החום האנושי שאנו זקוקים לו. האיש במרכז הסיפור חי את החיים שלו עם הראש למטה, מחכה רק לרגעי חסד קטנים מהאל בתוך המציאות הקשה. יש גם בקשה לקשר ישיר עם האל ברגע קשה במיוחד (אבל זה ידוע שאלהים פועל בדרכים מסתוריות, אז הציפור לא נשמעת לאדם, אבל הוא מקבל סימן אחר). ובסופו של דבר, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא שורה של חסדים קטנים ביום יום, ולקוות שאלהים רואה אותנו, ויעשה עמנו חסד קטן (או קצת יותר גדול) מדי פעם. קצת בריאות. קצת פרנסה. קצת שמחה בחיים. לא צריך יותר. קצת סרט שמכיל את כל אלו. קצת "גאולה". סרט נפלא.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s