הפתעה מאוד נעימה היתה לי הצפייה בסרט הזה. יש כאן, בבסיסו, סרט תיאטרלי על דיון אינטלקטואלי בין 2 דמויות. שני שחקנים, וסרט אחד. נשמע כמו אתגר לא פשוט. פרננדו מיירלס, שעבר דרך ארוכה מאז "עיר האלוהים" מלפני כמעט 20 שנה, יודע למצוא את הגרעין של הדיון, אבל גם יודע להפוך את הסרט לקולנועי, לקחת אותי למסע שברגעים מסוימים שאלתי את עצמי לאן הוא בדיוק הולך, אבל בסופו של דבר יש כאן סרט חכם מאוד, מעניין מאוד, ועם לא מעט רגש מפתיע.
כל אדם שמנהיג מדינה צריך לראות את הסרט הזה. כל מפקד. כל בוס. כל אחד שמנהל קבוצה של אנשים. כל אחד צריך לזכור שגם הוא בן אדם. גם הוא טועה. טעויות קשות לפעמים. גורליות. אבל אנושיות. כל אחד צריך ללמוד לקחת אחריות על הטעויות שלו, ומתוך האחריות הזאת ללמוד לתקן את הטעויות כדי לפעול יותר טוב בעתיד. אין אחד שהוא מורם מעם. גם מנהל. גם בוס. גם קצין. גם ראש ממשלה. גם אפיפיור.
גם ראש ממשלה.כל אחד צריך לזכור את מגבלותיו, לוותר, לחמול על כבודו, לנצל את הכבוד שאנשים רוחשים לו מתוקף מעמדו כדי באמת לעזור לאנשים, באמת להקשיב להם, באמת להקרין חמלה ואהבה שתדביק את האנשים שעובדים עבורך, עבור כולם, ולפזר אנרגיה טובה.
הנה לכם סיפור אמיתי. הסרט מתחיל בבחירות. יושבים להם כמרים וקרדינלים ומחליטים על האפיפיור הבא. יש שתי גישות: השמרני כנגד הרפורמטור. פרננדו מיילרס מוציא אותי משיווי משקלי ב להמשיך לקרוא ←
כל אחד צריך לזכור את מגבלותיו, לוותר, לחמול על כבודו, לנצל את הכבוד שאנשים רוחשים לו מתוקף מעמדו כדי באמת לעזור לאנשים, באמת להקשיב להם, באמת להקרין חמלה ואהבה שתדביק את האנשים שעובדים עבורך, עבור כולם, ולפזר אנרגיה טובה.
איתן 