דוקאביב 2022: אש האהבה

(שם הסרט במקור: Fire of Love)

מראש נכנסתי להקרנה של הסרט הזה בחשש. אני לא אוהב סרטים כאלו. סרטי "נשיונל ג'יאוגרפיק" (והם, אכן, המפיקים של הסרט הזה). סרטים שבהם הפוקוס הוא על הטבע ולא על האדם (אם הוא קיים בכלל). התקציר של "אש האהבה" מבטיח לעשות הקבלה בין אהבה בין אנשים לבין אהבה לאספקט מאוד ספציפי של הטבע. זה לא קורה. כמעט.

ההתחלה דווקא מבטיחה. מירנדה ג'ולי בקריינות חביבה מוצאת כמה גרסאות לסיפור האהבה בין שני האנשים האלו. אבל ככל שהסרט הזה מתמשך, האנשים האלו נעלמים אל תוך צילומי הלבה. בחלק מהפעמים הם מצולמים על רקע הרי הגעש המתפרצים. בחלק אחר, אלו הם צילומים של הרי געש עצמם ללא תיווך אנושי. אבל אין ממש הובלה נרטיבית של התפרצויות הרי הגעש. מבחינתי כל הר געש שמצולם כאן הוא אותו דבר. אין התרכזות של ממש במאפיינים הספציפיים של כל הר שמצולם כאן, ולכן, ההתרשמות שלי היתה שכל צילומי התפרצויות ההרים השונים היו בעצם יכולים להיות צילום של הר אחד.

מה גם שהניתוק הזה שהרגשתי בין האנשים לבין מה שסובב אותם גרם לי להרגיש כאילו יש כאן שימוש בגרין סקרין.  הרי הסרט הזה משתמש גם באנימציה, אז למה לא מסך ירוק? אין לי דרך להתחבר רגשית למה שקורה על המסך, כי אין ממש אנשים, וגם את הטבע אני לא חווה דרך אנשים.כן, צילומים של לבה זורמת ומתפרצת הם צילומים יפים, במיוחד על מסך גדול, אבל אם אין באמת תיווך אנושי וקונטקסט ספציפי לכל הר בפני עצמו, אז עבורי זה מהר מאוד הופך להיות עיסה אחת גדולה והומוגנית (ומשעממת, אם לומר את האמת) של אותו הדבר למשך זמן ארוך מדי (שעה וחצי של התפרצויות הרי געש. זה, באופן בסיסי, כל הסרט הזה). הרי אם המסר של הסרט הזה הוא לנסות לפעול ולפנות אנשים מאיזורי התפרצויות מבעוד מועד כדי להציל חיים, המסר הזה נאמר בשפה רפה מאוד, ומבלי לערב אותי בסיפורי האנשים, כך שלא באמת אכפת לי.

לסרט קוראים "אש האהבה". אש יש כאן. אהבה לא ממש. יש כמה רגעים קצרים של השתובבות בין בני זוג, אבל אין באמת כניסה לתוך הסיפור שלהם, או של האנשים שמושפעים מהתפרצויות הרי געש. מה שנשאר הוא סרט יפה לעין, אבל משעמם למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il