מה עושים כשאין אפילו את הבסיס? איך מצליחים לחיות בכל זאת? איך מצליחים? כשאין מי שיכין סנדוויץ' לבית הספר? אין מי שישאל איך היה היום? אין מי שיעזור בשיעורים? אין מי שישאל למה את עצובה? אין מי שיזהיר אותך, שיכוון אותך? איך מצליחים להתבגר, למצוא את מקומך בחיים כשההורים פשוט לא נמצאים שם?
זה סיפורה (האמיתי, מסתבר) של אחת, ג'ניפר ווגל, שאימא שלה הייתה נוכחת-נפקדת (מכורה), ואבא שלה היה פושע קטן שהתגלגל ממזימה אחת לאחרת (ובדרך בילה גם כמה שנים בכלא). אז הילדה, אחר כך נערה, ובסוף אישה (ואחיה הקטן, שכמעט ולא נראה בסרט) נעזבו לנפשם, ללא כיוון או דאגה אמיתית. הנערה גדלה להיות אישה עם מקצוע מכובד, אבל הדרך לשם הייתה רצופה מכשולים שעליהם היא הייתה צריכה להתגבר לבד. והסרט הזה הוא סיפור ההתבגרות הזאת.או זה מה שהוא היה אמור להיות.
כי שון פן הוא אמנם שחקן מוכר ואהוב, אבל כאן הוא גם מביים. ובמחלקה הזאת הוא עושה עבודה פחות טובה לטעמי. לפני הכול, צריך לומר שבתפקיד הראשי, הדמות של הבת שצריכה לגדל את עצמה, מופיעה דילן פן, הבת של שון פן, שגם לקח לעצמו את תפקיד האב בסרט. ודילן, הבת, מתגלה כאן כשחקנית שלקחה לא מעט מהגנים של האב, והרבה מהכישרון שלו. מבט אחד בפניה מספיק כדי להבין מה עובר עליה. לא צריך הרבה יותר מזה.
אבל בכל זאת צריך משהו. ובתסריט של הסרט הזה אין כמעט כלום. אין כאן נראטיב של דמות שעוברת מכשולים, מתגברת עליהם. רוב הסרט הזה, "חיים במנוסה", בנוי מקלוז-אפים על פניה של גיבורת הסרט, שאכן מעבירה לנו את ההרגשה שלה, אבל אנחנו לא ממש יודעים למה היא מרגישה כך. מה קרה לה שיגרום לה להרגיש כך. אז שון פן מוסיף גם הרבה מוסיקת פולק-רוק מלנכולית, ובכלל, הוא יותר בורח לפיוטיות, אבל זה מחזיק את העניין שלי בסרט, בדמות, עד גבול מסוים. מעבר לזה זה כבר מתחיל לעייף, לתסכל. הסרט סוגר צמצם על הדמות הראשית, ואני לא יודע מה קורה מסביבה, וכתוצאה מכך, אני לא מרגיש את מה שהיא מרגישה. וגם כשהסרט כן מתאר את מה שעובר עליה, הוא עושה את זה ברפרוף מרושל, לא מתעכב על התחנות בחייה.
יש קטע קצר בסרט שבו הבת והאב בונים סוג של חיים ביחד. רגע קצר בסרט שבו נדמה שהסרט מוצא, סוף סוף, את הבסיס שלו. מה שמוביל לסצנה היפה ביותר בסרט – הוויכוח בבית הסוהר. אבל משם הסרט חוזר לשגרה המימית שלו, מבלי באמת לספק לי עוגנים דרמטיים. גם הקשר עם האח הקטן בעצם לא קיים כאן. הוא מופיע לרגעים מועטים בלבד, במרחקים גדולים מדי. זה מפתיע שגם הוא מצא לעצמו את דרכו, אבל הסרט לא נוגע בחייו, בעצם. ובמהלך הסרט חשבתי גם שמה שבאמת חסר לי בסרט הוא דמותה המבוגרת של גיבורת הסרט, זאת שאולי כבר התחתנה ומנסה להקים משפחה משל עצמה. איך היא תוכל לעשות את זה כשבעצם היא לא מכירה יחידה משפחתית מתפקדת? איך היא תוכל להיות אימא כשלה, בעצם, לא היו הורים? גם זה לא בסרט.
שחקנים טובים מתבזבזים פה. ג'וש ברולין מופיע כאן לרגעים מועטים, וגם אדי מרסן הבריטי קופץ כאן לסצנה אחת. כולם כאן פיונים בחייה של גיבורת הסרט, ואין לי דרך להתקרב אל הנערה-אישה הזאת מלבד עוד שיר נוגה, ועוד קלוז אפ רב משמעות (או כזה שמתיימר להיות רב משמעות). אז זה מפתיע למדי שהנערה הזאת בכלל הצליחה לעשות משהו עם החיים שלה, אבל הסרט הזה לא באמת מספר את הסיפור שלה.
או זה מה שהוא היה אמור להיות.
איתן 