אולי אני כבר זקן מדי. הייתי כאן גם בשנות ה-80. אני זוכר במעומעם משהו על קו 300 (אבל אני ראיתי כמה וכמה סדרות וסרטים דוקומנטריים על הנושא). אני זוכר לא במעומעם את התפרצות האינתיפאדה הראשונה. ו-13 שנים לאחר מכן את האינתיפאדה השניה. אני זוכר את המועקה הגדולה שבאה בעקבות שרשרת פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90. ואח"כ גם בתחילת שנות ה-2000. וכמובן אני זוכר את המועקה הגדולה מכולן: ב-4 בנובמבר 1995.
על כולם עובר הסרט הזה. והוא לא חידש לי דבר.
"שומרי הסף" הוא רצף של ראיונות עם 6 אנשים שעמדו בראש שירות הבטחון הכללי מאז שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000. דרך עיניהם נפרסת ההיסטוריה של מדינת ישראל. אם יש חידוש בסרט הוא התעוזה שלהם לומר, מתוקף נסיונם, שהיה אפשר להשיג שלום, אבל הוא נמנע בגלל שיקולים פוליטיים (של שני הצדדים). אבל המסקנה הסופית (שגם היא היתה צפויה) היא שאנחנו פותרים הרבה בעיות בתושיה, אבל אנחנו אף פעם לא מצליחים לפתור את הבעייה הגדולה מכולן. המילה שעמי איילון משתמש בה כאן היא "טרגדיה". וזו הבעיה העיקרית שלי עם "שומרי הסף": "טרגדיה" היא מילה הנושאת עימה מטען רגשי עצום. אבל הסרט עצמו נטול רגש כמעט לחלוטין. "שומרי הסף" הוא תעודה חדה, מקיפה, ומעניינת מאוד, שהולכת לראש ולא ללב. ומכיוון שחלק גדול מההסטוריה הקרובה שלנו כבר צרוב אצלי בנשמה, יצאתי משתומם מההתלהבת הגדולה שהסרט הזה זוכה לה.
אחד משישה. יעקב פרי ב"שומרי הסף".
איתן 