פסטיבל חיפה 2014: שקופים

לפני 7 שנים בערך הגיע משום מקום סרט של במאי אלמוני בשם מושון סלמונה ודי הרשים. לסרט ההוא קראו "וסרמיל". זה אמנם לא סרט שהשאיר חותם, אבל הוא כן השאיר טעם של עוד. היתה בו מספיק אמת אותנטית, מספיק אכפתיות חברתית, ומספיק יכולת בימויית כדי שאוכל לצפות לדבר הבא מאת אותו במאי. והנה מגיע הדבר הבא. והו, כמה גדולה האכזבה.

invisible salmona

אם "וסרמיל" היה סרט שנגע בעצב החשוף של הגזענות והמתח הבין-גזעי בישראל בצורה מאוד ישירה וכמעט דוקומנטרית, ל"שקופים", סרטו החדש של סלמונה, אין ולו טיפת אמינות. הוא אמנם מתרחש בקרב הקהילה הבדואית, דבר מעניין כשלעצמו, אבל הרגשתי שכל הסרט הזה הוא כשלון אחד מתמשך. ב"וסרמיל" עבד סלמונה עם בני נוער, נון-אקטורס, אנשים ללא נסיון משחקי. ל"שקופים" הביא סלמונה שחקנים מנוסים. אבל אני הרגשתי במבוכה שלהם. במיוחד אמורים הדברים לגבי השחקן בתפקיד הראשי, מחמוד שלבי. השחקן הזה הרשים אותי מאוד ב"כלת הים" של קרן ידעיה. כאן, ב"שקופים", הוא על גבול האוטיזם. לוקח לו הרבה זמן להגיב לסביבה, אם בכלל. מה גם שבחלק גדול מהסצינות הוא מצוות עם דמות הבן-דוד, דמות כריזמטית ואנרגטית, דבר שרק מדגיש את איטיות התגובה של הדמות הראשית. וכך, האנרגיות הנמוכות של הדמות הראשית מכתיבות סרט עייף ולא ממש מעניין.

הבעיה האקוטית השניה היא עצם בימוי הסצינות. המיזנסצינה. העמדת השחקנים. בהרבה סצינות הרגשתי שמדובר בהעמדה תיאטרלית, מלאכותית. למשל: החבר'ה יושבים בסלון. שניים מביניהם פורשים לחדר השני (כנראה בשביל קצת פוצי-מוצי). אז אנחנו נשארים עם אלו שבסלון. אח"כ ההם יוצאים מהחדר ושוב האינטראקציה מתחדשת. או: שני גברים ואשה מול עומדים מול מדורה במקום נטוש, מנסים לתפוס קצת מחומה של האש. אחד מהם נוסע, לא ברור לאן ולא ברור למה, ומשאיר את השניים כדי לדבר, להתחיל סוג של רומן, ואז הוא גם חוזר, לא ברור למה. יש כאן כניסות ויציאות, כמו בתיאטרון. ואלו רק שתי דוגמאות. הסרט מלא בסצינות מלאכותיות שכאלו, ובסרט שאמור לייצג פאן ריאליסטי של המציאות, זה קריטי ואקוטי לחוויה הקולנועית.

אפשר גם לציין שהדיאלוגים נשמעים לי כאילו מישהו מאוד התאמץ לחקות את הדיבור הפרחי-צעיר  של האנשים הדרומיים (נא לקחת שיעורים מרונה סגל, שכתבה את "שש פעמים", באיך דיאלוגים אמינים צריכים להישמע). וגם העבודה עם המוסיקה מתאימה יותר לדרמות טלויזיוניות מאשר לקולנוע.

מושון סלמונה הוכיח בעבר שיש לו את זה. וגם כאן, ברור שהוא מסור לטיפול באוכלוסיות הנטושות בדרום. אבל הפעם הטיפול הקולנועי שלו בנושא כושל. אולי בפעם הבאה.

הקרנה נוספת: ב-18/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2014: שקופים

  1. חילוקי דעות. שקופים סרט בסדר. שש פעמים סרט לא בסדר. יש הרבה יותר היגיון סיפורי בשקופים מאשר בשש פעמים. שקופים לא יומרני לעומת היומרנות האיומה של שש פעמים. בשני הסרטים יש הרבה רגעים תמוהים חסרי בסיס סיפורי הגיוני אבל בשקופים – הרבה פחות משש פעמים. שש פעמים גם מתחנף יותר, הרבה יותר, לקהל "הנכון" מאשר שקופים – שגם לא חף מכך. בקיצור ראינו פעמיים שני סרטים שונים כנראה… גם בשקופים וגם בשש פעמים.

כתיבת תגובה