האמת שהיה כאן פוטנציאל לסרט גדול. סיפור של עוול בלתי נתפס שקרה באמת, ונמנע בגלל נחישות נוגעת ללב, ויותר מכך, הפך לאבן דרך בתולדות ההכרה המתרחבת במיסוד מערכות יחסים חד מיניות בפני החוק. שוטרת ובת זוגה מוצאות את עצמן חסרות אונים מול ממסד אטום. כל מה שהשוטרת רוצה הוא להעביר את הפנסיה שלה, במקרה של מוות, לבת זוגה. אבל ההומופובים מגחכים, מתאכזרים, או סתם רעים, ומונעים את זה מהשתיים, גם כשאחת מהן חולה במחלה סופנית.
נשמע סיפור פשוט. נשמע סיפור חשוב. אז איך ניגשים לספר אותו? עם מחויבות חברתית, או עם תשומת לב למרכיבים האנושיים, דרכם אני אוכל להרגיש את העוול הגדול הנגרם לנשים האלו, רק בגלל שהן אוהבות נשים?
התחלת הסרט דווקא מבטיחה. "לאהוב אותה" לוקח את הזמן להכיר לנו את הדמויות, את ההתפתחות ההדרגתית של מערכת היחסים שלהן, את הבניה האיטית של האהבה הזו. האקספוזיציה היפה, באדיבות המשחק הנטורליסטי והשקט של ג'וליאן מור, והביישני והנוגע ללב של אלן פייג', הכל מכין את הקרקע להמשך הסיפור בו הועדה העירונית מסרבת לבקשתה הפשוטה של השוטרת. אבל כבר בחלק הזה מתחילים להרגיש את מה שיכשיל את הסרט: הטיפול בכל הסוגיות הפוליטיות הוא שטחי ואפילו מכעיס. השוטרת היא לסבית בארון. כלומר, היא בטוחה לגמרי במיניותה, אבל היא מסתירה אותה באדיקות, כי היא חוששת למעמדה במשטרה, למראית העין שכל כך חשובה לה. מה בדיוק עומד בבסיס החשש הזה, איך היא גילתה את מיניותה מלכתחילה, זה נעדר מהסרט. אבל בחלק הראשון של הסרט, הבונה את הקשר האוהב בין שתי הנשים, זה מהווה חלק זניח.
אבל מרגע ש להמשיך לקרוא 
איתן 