ובסוף יש גם סצינה שבה גיבור הסרט מסביר את עצמו. חבל שהיא שם. אבל חבל גם שהסצינה הזו היתה צריכה בכלל להיות בסרט הזה. כי הצפיה בשלוש השעות של הסרט הזה מאוד מתסכלת. יש בו הרבה דברים להעריך. וגם דברים להתעצבן מהם.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי אולי זוכר את השם של הסרט הזה. ב-2012 הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר של האקדמיה הרומנית. והנה הוא מגיע להקרנות במסגרת שבוע הקולנוע הרומני. ואכן יש לו ריח של סרט איכות, וקולנועית הוא מעניין למדי. "אורורה" נצמד לריאליזם בצורה אובססיבית כמעט, אבל גם מעוררת הערכה. צילום הסרט לעולם סטטי (כלומר: המצלמה ניצבת על חצובה, ורק עוקבת אחר הדמויות בתנועתן בחלל, אם זה בסצינות בחוץ, או בתוך דירות, אבל המצלמה לעולם לא זזה מיוזמתה), מה שגורם ללא מעט העמדות דרמטיות להיראות כמו טעות. גיבור הסרט מתהלך בתוך הדירה, והמצלמה לא זזה ממקומה. הוא נכנס ויוצא מחדרים, משאיר פריים ריק שלא מתרחש בו דבר לשניות ארוכות, או לחלופין, גופו נראה חצוי ולא ברור. כל 'טעויות' הצילום האלו מעניקות לסרט טבע כמעט דוקומנטרי, ובכך, אמינות מרשימה לסיטואציות.
בראיונות עימו אמר במאי הסרט, כריסטי פויו, שהוא ביקש להראות שאנשים שרוצחים אינם יצורים יוצאי דופן, מפלצות בלתי נגישות. להיפך. לפי "אורורה", גם האנשים הפשוטים ביותר מסוגלים לרציחות, ואפילו סדרתיות. לשם כך גייס לעזרתו פויו את הסגנון הכל כך ריאליסטי שמסתכל על הרוצח בגובה העיניים.
אבל הבעיה המרכזית של הסרט היא השחקן הראשי. כריסטי פויו עצמו.
כן, הבמאי ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, ולצערי, פויו הוא לא ממש להמשיך לקרוא ←
כן, הבמאי ליהק את עצמו לתפקיד הראשי, ולצערי, פויו הוא לא ממש להמשיך לקרוא 
איתן 