אבוללה: הביקורת

ופתאום, במהלך הצפיה בסרט, מצאתי את עצמי חושב על שמעון פרס. פתאום, באמצע סרט שמכוון לילדים ולבני נוער, מצאתי את עצמי חושב על איש בן 92, הצעיר הנצחי. באמצע סרט שמדבר על החשיבות של עולם הפנטסיה, מצאתי את עצמי חושב על האיש החולם. על האיש שלא מאבד תקווה לרגע אל מול המציאות העגומה. על האיש שמסתכל על האנשים שמגיבים בצורה אלימה ואוטומטית, שצועקים "תנו לצה"ל לנצח", "תנו לצה"ל לכסח", שבאינסטינקטיביות מבקשים לענות על הכוח שמופעל נגדנו בעוד יותר כוח, האיש הזה מסתכל עליהם ומבקש מהם לראות בעיני דמיונם את התמונה הגדולה יותר, את החלום הגדול של השלום, של המזרח התיכון העוד יותר חדש, את השלום האפשרי. להאמין שהשלום אפשרי.

בביקורות שכבר התפרסמו ובאלו שעוד יתפרסמו על "אבוללה", אני רואה שאחרים מבקשים לקחת השראה מ"אי.טי." בעודם באים לדבר על הסרט הזה. הגיוני. בכל זאת, ילד פגוע נפגש ביצור מוזר ומפתח עימו יחסי ידידות.

אני דווקא רואה ב"אבוללה" אח צעיר לסרט איקוני אחר משנות ה-80, סרט מקסים שנקרא