בד"כ יש לי אף אמין למדי לגבי מה שאני הולך לקבל כשאני נכנס לאולם קולנוע. מה שלא אומר שאני לא מופתע לפעמים, או נפעם, או מאוכזב. במקרה של "משברים בע"מ", אני לא מופתע, או נפעם, או מאוכזב. נכנסתי לאולם ההקרנה בידיעה שיש כאן סרט מעניין אבל פגום. וזה גם בדיוק מה שקיבלתי: סרט לא רע, אבל ממש ממש לא מספיק טוב.
אני בעניין של דרמות פוליטיות. זה מרתק אותי, העולם הזה של מאחורי הקלעים של מה שאמור להיות מצפוני וטהור, אבל מתלכלך בהרבה מאוד תאוות כוח ושררה עד שלא נשאר דבר מהאידאלים. עוד מימי פרנק קפרה (סרט נפלא שנקרא "הכירו את ג'ון דו", וגם "מר סמית' הולך לוושינגטון"), הוליווד ידעה לספר סיפורים על המיתוס האמריקאי השבור. על כך שזו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אבל רק למי שיודע לתחמן, לשקר, לקמבן, לעשות הכל בלי רחמים – כדי לנצח, לזכות בבחירות, ולשכוח את העם שבשבילו הוא אמור לעבוד שניה לאחר מכן.
אז "משברים בע"מ" הוא סיפור (אמיתי) על אחת שמאסה בשיטה. אחת שהלכה אחרי האידאלים שלה, ויצאה נגד אותה שיטה שהיא היתה כל כך טובה בה.
בעצם, זה לא נכון. הסיפור של הסרט הזה מתחיל בעצם בדיוק במקום שבו הוא נגמר. כשעלו כותרות הסיום של הסרט חשבתי: כאן הסרט היה צריך להתחיל בעצם. בדיוק במקום שבה מגיעה ההחלטה הכי חשובה של הסרט, שם הוא נגמר.
שזה היה יכול להיות סיום אדיר, אם כל מה שהוביל אליו היה מצדיק את זה. אם כל מה שהוביל אליו היה חריף מספיק, קיצוני מספיק, כדי להביא אותנו, רגשית, להבנה של ההחלטה של הגיבורה שלו. אבל הסרט הזה קצת עייף מדי. קצת נסחב מדי.
וזה בעיקר בגלל שני מרכיבים עיקריים: התסריט העני, והמשחק הלאה שמגיע בעקבותיו.
בהתחלת הסרט מגיעים שני אנשי צוות של קמפיין הבחירות של מועמד לנשיאות בוליביה אל ביתה של גיבורת הסרט. היא פרשה מהעולם הזה אל התבודדות. אין לה רצון לחזור לעולם הזה. אבל ברגע שהיא שומעת מיהו היועץ של היריב – בום! היא לוקחת את ה להמשיך לקרוא ←
איתן 