אבוללה: הביקורת

ופתאום, במהלך הצפיה בסרט, מצאתי את עצמי חושב על שמעון פרס. פתאום, באמצע סרט שמכוון לילדים ולבני נוער, מצאתי את עצמי חושב על איש בן 92, הצעיר הנצחי. באמצע סרט שמדבר על החשיבות של עולם הפנטסיה, מצאתי את עצמי חושב על האיש החולם. על האיש שלא מאבד תקווה לרגע אל מול המציאות העגומה. על האיש שמסתכל על האנשים שמגיבים בצורה אלימה ואוטומטית, שצועקים "תנו לצה"ל לנצח", "תנו לצה"ל לכסח", שבאינסטינקטיביות מבקשים לענות על הכוח שמופעל נגדנו בעוד יותר כוח, האיש הזה מסתכל עליהם ומבקש מהם לראות בעיני דמיונם את התמונה הגדולה יותר, את החלום הגדול של השלום, של המזרח התיכון העוד יותר חדש, את השלום האפשרי. להאמין שהשלום אפשרי.

בביקורות שכבר התפרסמו ובאלו שעוד יתפרסמו על "אבוללה", אני רואה שאחרים מבקשים לקחת השראה מ"אי.טי." בעודם באים לדבר על הסרט הזה. הגיוני. בכל זאת, ילד פגוע נפגש ביצור מוזר ומפתח עימו יחסי ידידות.

אני דווקא רואה ב"אבוללה" אח צעיר לסרט איקוני אחר משנות ה-80, סרט מקסים שנקרא "הסיפור שאינו נגמר". כמו שם, גם כאן מבקשים היוצרים לא להתעלם מכוחם של חלומות. מהצורך האנושי הנואש בהם. ועם זאת, הסרט הגרמני ההוא התרחש בארץ הדמיון, ארץ פנטסיה. "אבוללה" מתקיים בתוך המציאות היומיומית של ירושלים של ימינו. המציאות שבה יש ערבים ויהודים (והערבי יהיה דמות חשובה, אבל משנית. ובכלל, הוא יהיה עובד נקיון, כי מי יתן לערבי לנהל בית ספר בישראל הגזענית של היום). מציאות שבה כוחות הבטחון הישראלים הם הרעים, רודפים אחרי המפלצת הידידותית (כי לא הכל מושלם בארץ זבת חלב). ובתוך כל זה לטוות עלילה יפה ומרגשת על ילד פגוע מטרגדיה משפחתית שמוצא תיקון נפשי בעזרת דמיון מודרך, דמיון של מפלצת ה"אבוללה".

אז כמובן שאפשר לבוא בטענות אינספור לראשוניות הנודפת מההעמדה הדרמטית של רוב הסצינות (והחלק החלש במיוחד בסרט מהבחינה הזו הוא כל מה שקשור למורה, בגילומו של רותם קינן, שכבר עשה דברים הרבה יותר טובים), ומהשימוש המוגזם מאוד במוסיקה, אבל קשה להתנגד לקסם הסוחף של הסרט, לסיפור הפשוט אבל הכל כך מדויק בכוונה שלו, ובעובדה שלמרות שהוא מדבר על דמיון, הוא מאוד קשור לישראל ולמציאות כאן. גיורא ביח מוסיף עוד עבודה מפוארת לרזומה שלו, ומצלם את ירושלים נפלא, והתסריט חכם ומצליח ללהטט בין העולם הדמיוני לעולם המציאותי. ולראיה, בכל פעם שמגיע רגע אחד של אמת, לא יכולתי שלא להתרגש (ואני מדבר בעיקר על הרגעים הקשורים לאח המנוח, וגם על רגע קטן שבו הדמות המעצבנת של הילדה ה"מושלמת" מסירה לרגע את המסיכה ומתוודה על האמת העצובה שמאחורי העמדת הפנים השמחה. וגם על כל רגעי מכרם ח'ורי בסרט).

וכמובן שעבודת האפקטים בסרט הזה מרשימה, אבל אני לא באתי לדבר על זה, כי אפקטים פחות מעניינים אותי. יש ב"אבוללה" קשר ישיר ומיידי לכאן ולעכשיו, גם אם הוא מדבר על פנטסיה מתוקה ומקסימה לבני נוער. סרט לכל גיל, שאולי, כמו שנאמר בסופו, יבגר קצת את הצופים בו. המדינה שבה אנחנו חיים תמשיך להתנהג באינפנטיליות, אבל הסרט הזה נותן נחמה מתוקה, איזשהו רגע של אמונה שאפשר גם אחרת. גם בדמיון, ואולי אפילו, פעם, בחיים האמיתיים.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il