סיכום שנת 2015

לפני הכל: חשבתי להתעכב עם סיכום השנה. הרי בחמישי הקרוב, היום האחרון של השנה, גם עולים סרטים חדשים. שניים מהם כבר ראיתי. אחד מהם גם מאוד אהבתי (השני, הישראלי, סרט נורא בעיניי). ויש שם לפחות עוד סרט אחד שאני רוצה לראות, ושהביקורות בחו"ל מאוד אוהבות. אולי באמת אני אוהב אותו, ואז אצטרך לשנות את רשימת סרטי השנה? ואולי צריך לתת לסרטים קצת לשקוע, קצת לקבל עליהם פרופורציה, כדי להעריך את האפקט האמיתי שלהם?

אז החלטתי לוותר על הסרטים שעולים בסופ"ש הקרוב, ולא להכליל אותם בסיכום השנה הנוכחית. אם הם ישארו איתי לזמן ממושך, הם כנראה יכנסו לסיכום 2016.  ועכשיו, למבט לאחור, על 2015.

אז בקולנוע היתה לי שנה בינונית למדי. שנה של מעט מאוד התרגשות. שנה של מעט מאוד סרטים שבאמת אהבתי. היו לא מעט שחיבבתי, והיו כמה ממש לא רעים בכלל. אבל כמעט ולא היו סרטים שהדהימו אותי.

רגע. זה לא ממש נכון.

היו דווקא לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהבעיה היא שכדי לראות אותם צריך להרחיב קצת את מעגל הצפיה. כי אם אתם מחכים למפיצים שיביאו לכם את הסרטים המצוינים – אז באמת תשארו עם הפסקה הראשונה. ראיתי לא מעט סרטים מצוינים השנה. רק שהם לא הופצו בהפצה מסחרית רגילה בישראל. הייתי צריך ללכת לסינמטק, או לפסטיבלים בחיפה ובירושלים כדי למצוא את הפנינים האלו. סרטים מצוינים, מטלטלים, מקוריים, מעזים, חסרי מורא ופחד, אבל קשה למצוא אותם.

וזאת התלונה הרגילה שלי. שהמפיצים בארץ מפחדים להביא קולנוע אחר, שחורג מהנורמה. יש להם עשרות מסכים, אבל רובם מוקדשים לזבל מצוי. או סתם לבלוקבסטר העכשווי. שזה בסדר, רק שזה לא מעניין אותי. אני מחפש קולנוע שהולך ללב, ועם חשיבה אינטלגנטית. וכאלו סרטים קשה למצוא. כלומר, יש כאלו. רק שרובם לא מגיעים לכאן בהפצה מסחרית רגילה, כדי שכולם יוכלו להתרגש.

אז גם השנה, כמו בכל שנה, הרכבתי שתי רשימות סיכום. אחת של הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה מבין אלו שהופצו מסחרית בישראל, ואת הרשימה הזו הרכבתי בעיקר מסרטים חביבים, ולא מסרטים מצוינים, כי כאלו כמעט ולא היו. ואחריה יש גם את הרשימה של הסרטים הטובים באמת שראיתי השנה, אבל הם הוקרנו רק בהקרנות חד פעמיות, וקשה למצוא אותם. ועדיין הם השאירו אצלי רושם חזק מאוד, ואני אזכיר אותם פה כדי שתחפשו אותם בעצמכם, ואולי תוכלו להתרגש כמוני.

ואני מכליל בסקירה שלי גם קולנוע ישראלי. וכמו הקולנוע בעולם הגדול, גם זה הישראלי היה בסך הכל בינוני השנה. אבל גם כאן מצאתי סרטים טובים מאוד שרגשו אותי, גם אם לא היו חד פעמיים. 3 מתוך הרשימת עשרת הסרטים שהכי אהבתי השנה בקולנוע (זה שהופץ, כן?) היו ישראלים, כך שגם בשנה בינונית, הקולנוע הישראלי נוכח.

אז הנה אני מתחיל. הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בהפצה מסחרית רגילה הם:

רגע לפני הרשימה אני רק אזכיר את הסרטים שאהבתי והשארתי מחוץ לעשיריה: 3 סרטים ישראלים שלא נכנסו לעשירייה: "את לי לילה", עם הצגות משחק פנומנליות של לירון בן שלוש, דאנה איבגי, ויעקב דניאל זאדה; "בורג" המשונה, המקורי, החידתי, והיפהפה ויזואלית; ו"10% ילדה שלי", סרט שאולי סובל מראשוניות מסוימת, אבל יש בו גם רענננות כובשת, וכנות סוחפת. סרט תלאביבי מאוד שגורם לי להסתכל קצת אחרת על העיר הזאת. וחוץ מהישראלים היו גם "לוויתן" הרוסי המרשים מאוד; "סיפורים פרועים" המופרע מארגנטינה; "יקירי" הסיני, הדידקטי, אבל המאוד מאוד מרגש, "סמבה" הצרפתי, שהפתיע אותי מאוד לטובה; "סיפור מהחיים", גם הוא צרפתי, שהביא סיפור שעל פניו היה טרחני אבל מעשית היה מרגש וחכם, על מורה שמובילה כיתה שלמה של מופרעים לזכיה בתחרות על עבודה שהם עושים שקשורה לשואה; "אמא שלי" האיטלקי, שלמרות שלא היה הצלחה גדולה, ולמרות שהיה לא אחיד לרגעים, החזיר לי את נני מורטי שאני אוהב; ו"שנה קשוחה מאוד" האמריקאי, שהמשיך להראות לי שהבמאי- תסריטאי ג'יי סי צ'אנדור הוא איש אינטלגנטי ומרתק, שיודע לספר סיפור, וגם את הסיפור שמאחורי הסיפור.

ועכשיו לעשירייה:

10. משפחת בלייה (La Famille Bélier) – אריק לארטיגו (צרפת)

famille belier2לכאורה, הסרט הזה מכיל את כל הדברים שמבריחים אותי מסרטים. אופורטוניזם חסר בושה (ליהוק של כוכבת ריאליטי לתפקיד הראשי), נוסחאות תסריטאיות שחוקות וצפויות (היא שרה להוריה "אני עפה" כשהיא עוזבת את הקן. באמת?), וסוג של סיפור מאוד מאוד חסר מקוריות.

אבל

מתוך הנוסחתיות העבשה עולה בכל זאת גרעין אוטנתי, וכשרון מתפרץ, והסרט, למרות הכל, מרגש עד דמעות. השימוש בשירים מגיע בדיוק במקום ובזמן הנכון, והנערה הזאת מעבירה בצורה כנה ואמינה את קשיי ההתבגרות, במיוחד בצל הורים מוגבלים. איכשהו, כנגד כל הסיכויים, הסרט הזה ריגש אותי מאוד.

9. מרגריטה עם קש (Margarita with a Straw) – שונאלי בוסה (הודו)

margarita with a straw 2הסרט הזה היה לי התגלות. סיפור עדין ורגיש על התבגרותה המינית של נערה צעירה החולה בשיתוק מוחין. היא מרותקת לכסא גלגלים חשמלי, והדיבור שלה קצת מעוות, אבל היא נערה כמו כל הנערות, כותבת מוסיקה, ומתאהבת, ויש לה תשוקות, ואכזבות, וגילויים מסקרנים (כמו למשל, שבסופו של דבר, היא לסבית). אז במהלך הסרט היא מתאהבת במישהו, ואח"כ היא עוברת לארה"ב, ומתאהבת במישהי, שגם מחזירה לה אהבה. סיפורי אהבה ראשונה הם תמיד טוטאליים, וכאן, עם המצב הגופני יוצא הדופן (אבל גם עם הכבוד והרגישות של הבמאית, שנמנעת מסנסציוניות), הסיפור הזה, למרות שמשהו בו הופך פחות מהודק דרמטית עם המעבר לארה"ב, מצליח למשוך אותי לגמרי לתוכו.

וקאלקי קואצ'לין. שחקנית (בריאה לגמרי) מדהימה בתפקיד הראשי (הדמות הראשית מבוססת על מישהי ממשפחת הבמאית. הנה לינק לקטע קצר מאחורי הקלעים של הסרט הזה, כולל מפגש עם אותה אחת שעליה מבוסס הסרט)

8. הקול בראש (Inside Out) – פיט דוקטר, רוני דל כרמן (ארה"ב)

inside outבסרט הזה חוויתי סוג של אנטי קליימקס. המבקרים טענו ברובם שזו יצירת מופת. אני מאוד אהבתי את הסרט, אבל היו לי גם הסתייגויות ממנו. אז זו לא יצירת מופת מבחינתי, אבל יש בו כל כך הרבה גאונות, עד שהיה נדמה לי שצ'רלי קאופמן עבר לעבוד שם, באולפני פיקסאר. הסרט הזה הוא כמו מסע מודרך בפסיכולוגיה אנושית, והוא מדגים הלכה למעשה מה זה להתבגר. אמנם את סיפור המסע שמהווה את חוט השדרה של הסרט פחות אהבתי, אבל כל המקומות שבהם עוברות הדמויות האלו פשוט שומטי לסתות בכשרון ההמצאה ובתבונה שבכתיבה ובביצוע, והיכולת לצאת מדי פעם החוצה, ולראות איך הקולות בראש משפיעים על החיים שלנו, בעיקר בגיל ההתבגרות השברירי – ובכן, כן, יש בזה פשוט גאונות, ולא מעט רגעים שמציפים דמעות בעיניים.

7. סלמה (Selma) – אוה דוברניי (ארה"ב)

selma 1בתחילת השנה הסרט הזה הגיע לכאן, והיה שיחת היום בעולם הקולנוע, עד שהגיעו המועמדויות לאוסקר – והסרט הזה נשדד. בסופו של דבר הוא זכה רק באוסקר על השיר המקורי, אבל היו גם שדיברו על גזענות מצד האקדמיה האמריקאית. לדעתי הגיעו לסרט הזה לפחות עוד כמה מועמדויות, ואולי גם זכיות. אוה דוברניי התגלתה בסרט הזה כבמאית חכמה, עם יכולת לרתום נושאים חשובים עם תזמור דרמטי מדויק. תזמור של צילום מעולה, עבודת שחקנים נהדרת, עריכה מוקפדת, ודיון אינטלגנטי בשאלה האם אפשר לנהל מחאה בצורה לא אלימה – הכל הסתכם לסרט שבעיניי היה חשוב כמו שהוא היה פשוט סרט טוב ומרתק. חבל שהסרט הזה לא קיבל את מה שמגיע לו. אני זוכר אותו מאוד לטובה, ומסתקרן ממה שאוה דוברניי תעשה בעתיד.

6. פרש בודד (Dark Horse) – ג'יימס נאפייר רוברטסון (ניו זילנד)

dark horse new zealand 2הסרט הזה היה לי הפתעה מוחלטת. סיפור על אדם שמצבו הנפשי מעורער, והוא מוצא מטרה בהובלת הנוער הדפוק והזרוק של המקום הדפוק והזרוק שבו הוא גר עד לאליפות הלאומית של ניו זילנד בשחמט. חשבתי שזה יהיה סיפור דידקטי שישתמש בסמלים ממשחק המלכים, אבל מלמעשה זה סרט הרבה יותר חכם מזה, ובעזרת תסריט מרובד, ועבודת משחק פוערת לסתות ממש של קליף קרטיס בתפקיד הראשי, הסרט הזה גם הוא בודק, בדרכו, את היכולת להשפיע בעזרת צעדים לא אלימים אל מול עולם אלים ואכזרי. סרט שסחף אותי לגמרי, ומאוד ריגש אותי.

5. באבא ג'ון – יובל דלשד (ישראל)

baba joonהפתיע אותי כמה הסרט הזה ריגש אותי. לכאורה אין בו הרבה. מלבד הרבה אווירה, וצילומים יפים של מדבר, יש בסרט הזה מעט מאוד סיפור. וגם מה שיש הוא לכאורה חבוט ובנאלי. אבל דווקא בגלל זה הוא עובד. הסרט הזה לא ממציא את הגלגל מחדש, אבל הוא יודע להיות אוטנתי וכואב עד העצם. הסיפור הקלאסי על הבן שרוצה לצאת מתחת לכנפי האב, ועל האב שמסרב לשחרר את בנו לדרך עצמאית. הסירוב של הסרט להיצמד לנוסחאות תסריטאיות (גם כשמגיע גורם חיצוני כקטליזטור לשינוי, כמו שכתוב בספר הדרכה לתסריטאים, הוא הופך לחלק מהנוף), בתוספת השפה הפרסית הלא שגרתית לסרט ישראלי, והמשחק האדיר של נאביד נגאבהאן בתפקיד הראשי, השילוב שלהם ביחד הביא הרבה רגש לסרט, והרגש הזה הציף אותי, ואת הקהל בישראל, ואת האקדמיה שהעניקה לו את פרסי האופיר.

4. גשר המרגלים (Bridge of Spies) – סטיבן ספילברג (ארה"ב)

bridge of spies 1תצוגת בימוי מקצוענית כמו שרק במאי ותיק כמו ספילברג יודע. תסריט חכם, שיודע לעבד סיפור שקרה באמת, ולהוציא ממנו תובנות על אופי הדמוקרטיה, אז והיום. עריכה מדודה, צילום נפלא, ומשחק מצוין (טום הנקס שוב, ומארק ריילנס בתפקיד המשנה) – הכל הופך את "גשר המרגלים" לאחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בקולנוע. פשוט סרט חכם, מרגש, שעשוי טוב, ומותיר חומר למחשבה אחרי שיוצאים מהאולם.

3. חובשת קרבית (Fort Bliss) – קלאודיה מאיירס (ארה"ב)

fort blissסרט מלא רבדים ומחשבה על השפעותיה של המלחמה על האדם הפרטי בבית, אבל הפעם מהצד הנשי. הסרט הזה לא מתייפייף, ולא מבקש לבכות על מר גורלם של הלוחמים שלא מצליחים להתמודד עם החיים אחרי הצבא. להיפך. הוא מנהל דיון הרבה יותר מורכב מזה, כי החובשת הקרבית הזו ממשיכה בתפקידה גם אחרי החזרה מהחזית. אבל היא צריכה להילחם בעולם גברי, מצ'ואיסטי, כוחני. אז האם היא יכולה להיות אמא, בת זוג, וגם בעלת קריירה בצבא?

משחק מעולה של מישל מונאהאן בתפקיד הראשי, ובימוי סבלני, שבודק את כל הצדדים של השאלה שבמרכזו. סרט מצוין בעיניי.

2. המילים הטובות – שמי זרחין (ישראל)

kind words 4הסרט הזה הוא לטעמי הטוב בסרטיו של זרחין. מעין סיכום של סרטיו עד היום, עם שכלול המבע הקולנועי לשלמות. סרט של במאי מקצוען שכבר עשה כמה סרטים, הצליח וגם כשל, ולמד איך לספר סיפור, איך לגעת, ועכשיו הוא עושה את זה כמעט בלי מאמץ. לכאורה הפקה שאפתנית, חוצה ארצות ויבשות, למעשה סרט מופנם ושקט, שלא צריך ללחוץ בשביל לרגש ולסחוף אותי לתוכו. לכאורה העולם הזרחיני שוב חוזר, כמו שכבר ראינו בעבר, למעשה זה יותר טוב מפעם כי זרחין טוב יותר, בוגר יותר, משופשף יותר, מקצוען יותר, מבלי לאבד את הנשמה, את התשוקה שיש לו עדיין לספר את הסיפור שלו, שלנו. סרט נפלא לטעמי.

1. שיח לוחמים הסלילים הגנוזים – מור לושי (ישראל)

censored voices 1הסרט היחיד השנה שהופץ בבתי הקולנוע בישראל שהוא סרט של 5 כוכבים לטעמי. סרט מטלטל, משנה מחשבה, סרט שמוריד כאפה למוח, וגם, כן, סרט שפשוט עשוי טוב. ערוך מאין ספור קרעי סרטי ארכיון, הסרט הזה מאגד הקלטות שהיו מצונזרות קרוב ל-50 שנה, ומגיע אלי בסוג של מנהרת זמן כדי להסביר את המצב הנורא ואיום שישראל נמצאת בו היום, ואת העוורון המתמשך של השלטון מלראות את המצב. והאנשים האלו, המדברים בהקלטות, ראו את זה עוד בלידתו, כי ההקלטות נעשו ממש עם תום מלחמת ששת הימים, אבל האופוריה שאחרי אותה מלחמה סימאה את עיני הישראלים מלראות. גם היום השלטון עושה הכל כדי להמשיך ולסמא את הציבור הישראלי, והסרט הזה מנסה לפתוח צוהר אור קטן שיראה לאנשים עד כמה המצב כאן פטאלי. עד כמה אנחנו בכלל לא מוכנים להסתכל על עצמנו, להבין את עצמנו, שהמשבר הזה הוא קודם כל מעשה ידינו. כן, המלחמה היתה בלתי נמנעת. כן, האכזריות של המלחמה גורמת לאנשים לעשות מעשים שלא יעשו. אבל נוסף על כך, ההשפלה שישראל העבירה, ועדיין מעבירה, את הערבים, ההתנשאות שלנו על הצד השני, חוסר היכולת והרצון בכלל להקשיב להם – הוא הגורם לייאוש המוחלט שלהם, ולמה שקורה עכשיו, ועוד יקרה. אבל אנחנו בסדר. זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. ואנחנו טועים. הו, כה טועים.

והכל בסרט הזה, החכם הזה, הנועז הזה, האדיר הזה, החשוב הזה.

—————

אז זהו. אלו הסרטים הכי טובים לטעמי שהופצו בישראל השנה. סרטים טובים מאוד. אבל עכשיו אנחנו מגיעים לסרטים המצוינים באמת שראיתי השנה. סרטים שהמפיצים פחדו לגעת בהם, מכל מיני סיבות. וחבל. תנסו בכל זאת לחפש אותם. אותי הם ריגשו מאוד. הלינק בשם הסרט יוביל אתכם לטריילר הרלוונטי, להתרשמות:

10. לא צפוי (Unexpected) – קריס סוואנברג (ארה"ב)

Unexpectedאז אם אתם רוצים להיות ציניים, אתם יכולים לומר שמדובר בסרט סאנדאנס קלאסי. כזה שמספר על האנשים האמיתיים, ועל החיים היומיומיים שלהם. אבל אותי הסרט הזה תפס לגמרי. כי הוא לא רק נתן לי הרגשה אוטנתית, של סיפורים של אנשים שאני יכול לפגוש בסופרמרקט, אנשים פשוטים כמוני, אלא יש בו גם דיון מעניין על מעמד האשה בעולם המודרני. שתי נשים, אחת מורה בת 30, ואחת תלמידה בת 18, נכנסות במקביל להריון. לשתיהן זה הריון ראשון. ושותפות הגורל מובילה לקשר מפתיע. אמנם הסרט הזה קליל יותר, והרבה פחות דחוס ודרמטי מ"חובשת קרבית", ועדיין יש בו כמה רגעים שוברי לב, למשל כשהמורה רוצה להתקבל לעבודה נחשקת, או כשהתלמידה מבקשת להתקבל לקולג' יוקרתי. בשני המקרים ההריון הוא מכשול. ולא קל להיות נשים היום, אבל אולי הנשים יעזרו אחת לשניה לעבור את זה, לחיות טוב יותר.

9. סוס מנצח (Dark Horse) – לואיז אוזמונד (אנגליה)

dark horse documentaryקודם כל, לא לבלבל עם הסרט הניו-זילנדי בעל אותו שם ("פרש בודד", שכן הופץ בארץ). "סוס מנצח" הוא סרט דוקומנטרי בריטי שלכאורה עשוי בדרך הכי סטנדרטית ופשוטה: שילוב של ראשים מדברים, צילומי ארכיון, וקצת שחזורים, וביחד עם עבודת תחקיר יסודית יש כאן משהו שמרני למדי מבחינה קולנועית. אבל אל כל זה מצטרף סיפור סוציאליסטי על הנצחון של האדם הפשוט על השיטה הקפיטליסטית. חבורה של אנשים פשוטים מכפר נידח מחליטה לקנות סוס מירוצים, לטפח אותו, ולהכניס אותו לסבב מירוצי הסוסים התחרותי. סוד ההצלחה שלהם הוא בהתלכדות המשותפת שלהם. כל אחד תורם 10 פאונד לשבוע. זה הכל. אבל כמות האנשים והתמשכות הזמן לכדי חודשים ושנים מגדילה את כמות הכסף בקופה, ואת הכוח שיש לאנשים קטנים כדי לנצח את העשירים והמתנשאים. סיפור עם השראה של נצחון האיש הפשוט על המעמד השולט, סיפור של נצחון העם. והאנשים האלו, כולם, הם בעלי קסם בריטי משעשע ונוגע ללב, והובלת הסיפור בקצב מדוד מכניסה את האנשים האלו ללב שלי לאט ובטוח. מאז הדוקאביב ועד עכשיו הסרט הזה נשאר בלב שלי.

8. נערה הולכת הביתה לבד בלילה (A Girl Walks Home Alone at Night) – אנה לילי אמירפור (ארה"ב)

girl walks home alone at nightסרט ערפדים אמריקאי בשחור לבן שמדבר פרסית. כן כן.

אבל אחרי כמה דקות, כשמתרגלים לדבר המוזר הזה, הייתי צריך לחשוב איך הסרט, מעבר לכאורה הגימיק. והוא הקסים אותי לחלוטין. יותר מכל הוא הזכיר לי את סרטיו המוקדמים של ג'ים ג'רמוש. אנשים זרוקים בסוף העולם, עם מבט חד, אבל הומוריסטי, על האנושות במקום לא קונבנציונלי, ועם שפה ייחודית וחשיבה על טוב ורע בעולם שלנו, זה סרט מאוד יוצא דופן, שקיטב את מי שראו אותו בפסטיבל ירושלים השנה לאוהבים (כמוני, שהוקסמו ממנו) ושונאים (שדי השתעממו ממנו). לא סרט לכל אחד, כי הוא מדבר שפה ייחודית (לא רק פרסית, אלא שפה קולנועית לא שגרתית), אבל מי שנתפס ומצליח לפצח אותו, כמוני, עובר חוויה לא שגרתית.

7. האדמירל. זרמים גועשים. (Myeong-Ryang) – האן-מין קים (דרום קוריאה)

admiralזוכה פרסי האקדמיה הקוריאנית בשנה שעברה הוא לכאורה סרט הסטורי שיעניין רק קוריאנים, אבל למעשה זה סרט מלחמה סוחף, חכם, ומרתק. לוקח לסרט זמן עד שהוא נכנס לקרב הגדול שבמרכזו, כי הוא צריך להניח את היסודות הדרמטיים, ולהכיר לנו את הדמויות, ובעיקר את זו של האדמירל, אבל כשמתחיל הקרב, זה שבו 12 ספינות קרב עומדות בגבורה מול מאות ספינות קרב של האויב, הסיפור והאקשן מסחרר, ונתמך באסטרטגיות מלחמה חכמות ומפתיעות כל פעם מחדש. הפילוסופיה של האדמירל במצב כמעט בלתי אפשרית היא זו שמביאה את ההצלחה. האיש החכם הזה (בגילומו הנפלא של צ'וי מין סיק) יודע להביא את פקודיו ליאוש מוחלט, כדי להכין אותם לפעולות כמעט התאבדותיות (כי אם למות, אז למות בגבורה בקרב), ואז, עם ההצלחות הקטנות, ליצור מומנטום שיביא איתו את הנצחון הגדול. סרט הסטורי שהוא גם סרט חכם ויש בו, כמובן, גם קטעי מלחמה סוחפים. סרט נהדר.

6. יעד ידוע מראש (Predestination) – האחים ספיריג (אוסטרליה)

Predestinationלכאורה זה לא סרט שאני אמור לאהוב. לכאורה זה סיפור על שוטר שנוסע בזמן כדי לעצור פשעים לפני שהתרחשו, והסיפור הספציפי של הסרט הזה הוא מרדפו של השוטר הזה אחר אותו אחד שחומק ממנו כל הזמן, אחד שמפוצץ בניינים, וגם שוטר הזמן הזה לא מצליח למצוא אותו. לכאורה זה סרט אקשן, ואפילו אולי אדיוטי.

למעשה זה סרט מדע בדיוני עם כל כך הרבה רבדים, ועם כל כך הרבה מחשבה, והכל מתקפל אחד אל תוך השני במיומנות מדהימה ממש, והוא מעלה מחשבות בקשר לטבע האנושי, למשל, זה שכולל בתוכו אפיונים גבריים ונשיים בעת ובעונה אחת (ראיתי את הסרט במסגרת הפסטיבל ההומו-לסבי). סרט שמשקיע מחשבה בפיתוח הסיפור, כמו גם במשחק (אית'ן הוק טוב כתמיד, ושרה סנוק זכתה על משחקה כאן בפרס המשחק של האקדמיה האוסטרלית. בצדק). סרט קצת מבלבל, אבל מאתגר אותי לעקוב אחריו. סרט יוצא דופן ומרתק.

5. נערת התא לשמירת חפצים (Cha-i-na-ta-un) – ג'ון-הי האן (דרום-קוריאה)

coin locker girlכשראיתי את הסרט בפסטיבל חיפה התלוננתי שהסרט הזה יותר מדי מצוין. שיש בו שלושה חלקים, כולם אדירים, אבל באיזשהו מקום הוא חוזר על עצמו, וקצת מעמיס על הנשמה. אבל זה זניח, כי בזכרון הרגשי שלי יש סרט אינטנסיבי, אכזרי מאוד (כמיטב המסורת הקוראנית, שלא מפסיקה להמציא שיטות מוות יצירתיות), אבל עם בסיס דרמטי יציב, שבודק את היסוד הטוב בתוך האדם, גם אם הוא חי בעולם אלים וקשוח. אשה שהיא מלווה בריבית חסרת רחמים ומאיימת מאוד אוספת אל ביתה תינוקת שנעזבה בתא שמירת חפצים בתחנת רכבת, מגדלת אותה ודואגת לה, והתינוקת שגדלה הופכת לגובת החובות הכי אפקטיבית של המשפחה. אבל אז, אחד החייבים מתגלה כבחור נחמד שאפילו מצליח לחדור את השריון העבה של הצעירה, והיא אפילו מתאהבת בו, ולא הורגת אותו כמצווה עליה. מה תגיד אמא?

משחק אדיר של השחקנית הראשית ושל האמא הגדולה, מתח סוחף, אקשן חסר רחמים. סרט קוריאני כמיטב המסורת, כמו שצריך.

4. ויקטוריה (Victoria) – סבסטיאן שיפר (גרמניה)

victoriaראשית, כן, זה הישג טכני אדיר. סרט של שעתיים ורבע בשוט אחד מתמשך. ולא בכאילו, כמו "בירדמן", אלא באמת. שעתיים ורבע של סיפור שמתרחש בזמן אמיתי. אבל בידיים של סבסטיאן שיפר, זה גם סיפור שבנוי רגשית בצורה מעוררת השתאות. סיפור שמתחיל קצת אחרי 4 בבוקר, כשבחורה ספרדיה יוצאת מדיסקוטק בברלין ופוגשת בחבורה של בחורים גרמנים צעירים. עם אחד מהם מתחילים ללבלב ניצנים של קשר רומנטי, והסרט בשעה הראשונה שלו מתנהל בסגנון השאול מטרילוגיית "לפני הזריחה/ שקיעה / חצות" – כלומר אנשים נפגשים, מדברים, בונים לאט קשר עדין ורגיש. אבל החלק השני של הסרט הוא החלק שבו הקשר הזה, שנבנה בסבלנות ובעדינות, יעמוד למבחן. כי פתאום מתברר שלבחור יש חוב כלפי עבריין. והוא מצטרף לחבורה לבצע שוד מוקדם בבוקר כדי לכסות את החוב. הבחורה שזה עתה פגש מתנדבת לעזור לו, כי זה קשר חדש ומרגש, אז היא יושבת ליד ההגה. נהגת מילוט. והדברים מתחילים להסתבך, והכל הופך פטאלי ומטורף. סרט שבונה את הדרמה שלו לאט עד לפיצוץ גדול שהוא כל חלקו השני של הסרט המדהים הזה, שהוירטואוזיות שלו והרגישות לאנשים בתוך הסיפור הולכים יד ביד. סרט חד פעמי.

3. בבדוק (Babadook) – ג'ניפר קנט (אוסטרליה)

babadookלכאורה, סרט אימה קטן ועני באפקטים. למעשה, סרט שמשתמש באלמנטים מתוך סרטי אימה כדי לספר על התמודדותה של אשה אחת עם שכול. היה לה בן זוג. אביו של הילד הקטן שלה. הוא עבר מן העולם. והיא לא יכולה להתמודד עם האלימות הגוברת של הילד בבית הספר. אלימות שהוא קולט מהסביבה. מהטלויזיה של השכנה. מכל מקום. והאלימות הזו מתנקזת אל מפלצת שיוצאת מתוך הספר שהיא מקריאה לבן שלה לפני השינה. לבבדוק. ורק בסוף האדיר של הסרט הזה אנחנו יכולים להבין שאנחנו חייבים לחבק גם את היצר הרע שלנו כדי להיות אנשים שלמים שיכולים להתמודד עם החיים. רק אם נשלים עם העובדה שאנחנו לא מושלמים, שיש בנו גם אלימות, אז נוכל לצאת אל החיים ולהתמודד איתם. סרט שעובד בכל כך הרבה רמות, ודווקא בגלל שהוא צנוע כל כך, הוא גם מגיע אלי בצורה עמוקה מאוד. סרט קטן קטן, אבל גדול גדול.

2. שיר הלל לאבי (Gukjesijang) – ג'יי-קיי יונג

 

זה כבר באמת מכעיס. אם הסרט הזה היה דובר אנגלית, הוא היה מופץ מזמן בישראל. שלא כמו סרטים קוריאנים אחרים, אין בו אלימות קיצונית. למעשה, הוא מאוד ידידותי לקהל הרחב. הוא רק דובר קוריאנית. והוא סוג של עיבוד מזרח אסיאתי ל"פורסט גאמפ" האמריקאי. גם כאן מובא סיפורה של האומה הקוריאנית בעשורים האחרונים דרך דמות אחת, וחייה מלאי התהפוכות וההרפתקאות. כמו שהוא אומר בסרט (ובטריילר): אבא, קיימתי את ההבטחה. חייתי חיים טובים. אבל אלהים, הם היו כל כך קשים…

אז יש כאן סיפור חיים אפי וסוחף, עם כל מה שיש בחיים: הצלחות ואכזבות, שמחות וטרגדיות עמוקות, רגעים גדולים מהחיים, ורגעים פרטיים ואינטימיים. הכל ארוג לכדי סיפור מרגש עד דמעות בסרט קולנוע אדיר. חבל שרק כמה מאות יכלו לראות את הסרט הזה בפסטיבל הקולנוע הקוריאני השנה. לי היתה הזכות להתרגש.

1. לנשום (Respire) – מלאני לורן (צרפת)

אחת קיבלה מכה בדרך. בים בם בום.

מהרגע שראיתי את הסרט הזה, אי שם בתחילת השנה, במסגרת הפסטיבל הצרפתי, ועד היום, הסרט הזה לא עוזב אותי. סיפור עצום רגשות על חברות אמיצה שהוא כמו כל סיפור אהבה אחר: רגשות נעורים מתערבלים, מבלבלים את החושים, וכשהסיפור מתפתח, מגיע למשבר, גם הנפש נכנסת לערפול. ומלאני לורן, רוב הזמן שחקנית מצוינת ומוערכת, היא, מסתבר, גם במאית עילוי. עם רגישות בלתי רגילה לעולמן של מתבגרות, עם יכולת להדריך שחקניות בדיוק מופתי, ועם לא מעט דמיון בבימוי מיזנסצינה ובעריכת תמונה וסאונד, "לנשום" הוא סיפור אהבה פטאלי שלופת אותי לאט לאט עד שהפצצות הרגשיות שנבנות במיומנות בחלק הראשון של הסרט מתפוצצות בצורה מבוקרת בחלק השני של הסרט, עד הרגע האחרון והפטאלי מכולם. סרט שהשאיר אותי, כמו שמו, חסר נשימה. סרט נפלא.

——————

אז זו היתה השנה שלי בקולנוע. שנה של סרטים מצוינים, ממש מצוינים, רק שאת רובם צריך לעבוד ממש קשה כדי למצוא. ככה זה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “סיכום שנת 2015

  1. היי איתן. מה שלומך ? תודה על יופי של סיכום שנה. אני אהבתי מאוד את "ספורים פרועים",
    "הון אנושי", "ויקטוריה", מארק ואטני/מאט דיימון על המאדים, "אקס מאכינה [שייך לשנה זו ?],
    מסכים איתך לגבי הייחוד והכוח של "הסלילים הגנוזים" – סרט שגם אם לא הסכמתי עם חלק ממה שיש בו הוא עדיין טילטל אותי וריגש אותי.
    גם הסרט על הערפדית האיראנית שונה מאוד ומאתגר ואפילו "סטיב ג'ובס" ו"אוורסט" אצלי ב – TOPLIST.
    אבל…סרט השנה שלי הוא "סיקאריו", גם בגלל סצינת המחסום המדהימה והרבה בגלל המשחק של כל השחקנים בסרט והתגלית שבסופו – שבעצם גיבור הסרט [בניסיו דל טורו] "התחבא" בשוליים שלו לכל אורך הדרך.
    אגב, את STARWARS [7] כבר ראית ? [לא כתבת עליו…]
    ולכבוד סוף השנה האזרחית ולאור תרומתך הבאתי לך מנורבגייה את כתב העת שיצא שם [באנגלית] ומסכם את כל העשייה הקולנועית בנורבגייה בשנה האחרונה.
    הרווחת ביושר.
    שתהייה שנת קולנוע מרתקת ומרגשת, תודה על הכל !!

  2. היי איתן
    שכתי גם את "מקס הזועם" , "ילדות פרא", "גשר המרגלים" והפתעת השנה בשבילי – "חדר מנוחה" המדהים שראיתי בפסטיבל בירושליים ב"לב סמדר".

  3. "הקול בראש" – סרט השנה שלי, גם "המילים הטובות" היה מופלא ו"שיר הלל לאבי" – סרט מטלטל, לא פחות. "משפחת בלייה" היה סרט חכם אנושי ומרגש. שכחת את "על חבל דק" של זמקיס – סרט אדיר בעיניי שעושה שימוש מבריק בשפה של אמנות הקולנוע. עוד סרט מעולה שראיתי השנה – מערבון פמיניסטי בבימוי טומי לי ג'ונס בשם The Homesman עם הילארי סוונק בתפקיד הראשי, סרט מופלא ואפילו חשוב בעיניי, שלא צויין אצלך.

  4. הי איתן, "ויקטוריה" באמת סרט מצויין. קטן קטן אבל בעצם כל כך גדול.
    לדעתי יש כמה בחירות מוזרות (בעיקר ברשימה המסחרית): משפחת בלייה?, גשר המרגלים? אני מצאתי בהם בעיקר נוסחתיות הוליוודית וקלישאות בלי סוף…
    אגב, מסכים לגמרי עם רוני. הסצינה על הגשר ב"סיקאריו" היתה פשוט מושלמת. בכלל, דניס וילנב כבר כמה שנים מסתמן כאחד מבמאי המתח הטובים שפועלים ביום ("האישה ששרה" ו"אסירים").
    אני ממש לפני צפיה ב"Respire"', מקווה שהוא טוב כמו שכתבת 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s