פסטיבל ירושלים 2016: נשים מסוימות

(שם הסרט במקור: Certain Women)

בהינף 2 סרטים, קלי רייכארט הפכה לבמאית שאני מצפה לכל סרט חדש שלה. "וונדי ולוסי" היה סרט מרגש מאוד, חכם, ויפהפה, וגם "מהלכי לילה" היה יפה. והנה מגיע סרטה החדש. והוא לא סרט רע. ממש לא. אבל הוא הכי חלש שלה שראיתי.

כי קלי רייכארט באה לסרט הזה אמביציוזית מתמיד: היא באה לספר 3 סיפורים שונים של 3 נשים שונות. אבל רייכארט היא במאית שבאה מלמטה, אוהבת את האנדרסטיימנט. וכאן, ב"נשים מסוימות", להגיד שהסרט הוא צנוע ושקט הוא האמ-אמא של האנדרסטייטמנט. כי, למשל, בן הזוג של האשה מהסיפור השני מנהל רומן מחוץ לנישואין עם האשה מהסיפור הראשון. זה נמצא כבר בסצינה הראשונה של הסרט. אבל הפרט החשוב הזה נמצא כאן בסרט רק כדי ליצור קישור בין הסיפורים. אין לו תפקיד דרמטי. אין בסרט שום עימות בנוגע לבגידה.

ובכלל, רייכארט מספקת בסרט הזה

פסטיבל ירושלים 2016: נדירה

(שם הסרט במקור: Rara)

יש מקום לא מוגדר, איפשהו באמצע הסרט הזה, שבו שיווי המשקל עובר מ"חמוד" ל"חשוב". זהו גם המקום שבו החוויה שלי מהסרט הופכת מאוהבת למסויגת.

כי הגדולה של "נדירה", לפחות בחלקו הראשון, הוא המבט הכוללני שלו. הסרט מצולם כולו בעדשות רחבות, כך כשגם כשהשוט הוא סינגל, כלומר, גם כשרואים רק את גיבורת הסרט, הנערה, גם אז לא מדובר בקלוז-אפ, וגם אז, בד"כ, רואים ברקע (לפעמים באופן ברור, ולפעמים במטושטש) אנשים אחרים.

כי הסיפור הוא על נערה ואחותה הקטנה. הן גדלות במשפחה שונה קצת מהאחרות. משפחה עם אמא, ועוד אמא. שתי לסביות, עם שתי הבנות של אחת מהן. משפחה לכאורה "נדירה". וצילום הסרט, הבימוי החם והאוהב, העריכה, שמסרבת להיצמד לקו עלילה אחד ברור, ומעדיפה את השיגרה על ההתקדמות של הסיפור – הכל בא להראות לי