איזה סרט משונה. בחיי שלא היה אכפת לי להיכנס לאולם שמקרין את הסרט הזה שוב, לשבת ולעבור את החוויה הזו מחדש. רק בעיניים סגורות. כי המוסיקה כאן כל כך דומיננטית, וכל כך יפה, שלא צריך שום דבר אחר. סוג של מוסיקת אמביינט שנכנסת מתחת לעור, מתגברת ונחלשת חליפות, מגדירה את רגעי הרגש מבלי צורך להבין שום דבר אחר. ואם מדי פעם אני אציץ מבעד לעפעפים, אני אוכל לראות את העיצוב המינימלי, הלבן, היפה, ולהירגע.
אבל אז מגיע גם הרגע הזה שבו צריך ל להמשיך לקרוא 
איתן 