פסטיבל ירושלים 2016: ירח בבית 12

צריך לומר מראש: "ירח בבית 12" הוא הפקה מרשימה. סרט שניכרת בו השקעה, גם כספית וגם יצירתית, וניכרת בו הכוונה לספר סיפור רציני שבא מהלב. ודווקא בגלל זה הוא מאכזב אותי.

אז נתחיל מהדברים הטובים: כשנגמר הסרט ועלו הקרדיטים חיפשתי מי צילם את הסרט. ולא הופתעתי לראות שמאחורי המצלמה עמד עמית יסעור. כנראה יש לו משהו עם מושבים, ליסעור הזה. הוא צילם גם את "הנותנת" של הגר בן אשר. היכולת של יסעור לתפוס את נופי המושב, לתת ספיציפקציה לאוירה המיוחדת, הכל כך שונה של המקום הזה בניגוד לסביבה האורבנית-תל אביבית, וגם לדעת מתי לצלם בתנועה ומתי לא, מתי לצלם מקרוב ומתי מרחוק (ברגישות הנובעת מהבנת התסריט) – הכל הופך את יסעור לאחד הצלמים המובילים היום בישראל. מישהו שמהווה חלק מרכזי בהצלחת סרט.

ועוד שם שקפץ לי לעין בכותרות הסיום הוא ישי אדר. המוסיקה היפה שהוא כתב לסרט (ויותר מכך – הצורה המעניינת שבה דורית חכים הבמאית מניחה אותה על גבי התמונה) תורמת הרבה לכך שיש בסרט אוירה מסקרנת, אוירה של ציפיה לדברים שהולכים לקרות, אבל גם הבנה שהדברים יבואו מתוך משהו פנימי שנמצא בתוך הדמויות, ולא מתוך משהו חיצוני שיקרה להן. משהו שנמצא בפנים ויצא החוצה במהלך הסרט. לשם מכוונת המוסיקה של אדר – פנימה.

אז אחרי שהבמה מוכנה, והצילום והמוסיקה מכוונים אותי אל הדמויות הראשיות, נותר רק לשבת ולהתרגש מסיפור של שתי אחיות שמתאחדות שוב, אחרי שנים שלא ראו אחת את השניה. וכאן מתחילות הבעיות של הסרט.

ראשית, הסיבה התסריטאית שנמצאה היא מחלתו של האב. אבא חולה בבית חולים, והאחות הקטנה שנשארה במושב מופקדת על הטיפול בו. והיא לא יכולה לבד, אז היא קוראת לאחותה לעזרה. בסדר. אבל הסיפור עם האב נזנח בסרט לדקות ארוכות, והוא בעצם לא קיים. גם אם הוא רק סיבה תסריטאית לאיחוד של שתי נשמות אבודות, עדיין הטיפול התסריטאי בקו הסיפור הזה היה צריך להיות עבה יותר, כדי שזה לא ירגיש באמת כתירוץ ותו לא.

אבל ניחא. זאת לא הבעיה המרכזית שלי עם הסרט. מה שהכי הפריע לי היא העובדה שאני לא הרגשתי שאלו אחיות בכלל. אין כאן תיאור של קשר בכלל. כל אחת נמצאת בתוך עצמה, וגם כשהן מדברות אחת עם השניה, כל אחת נמצאת בעולם שלה, והן לא מתערבבות. זה נובע מכמה אלמנטים: ראשית, הבחירה בשתי שחקניות מאוד שונות: יערה פלציג היא שחקנית שעושה עבודה מעולה של הפנמת דמות. נדמה שכל מה שהיא עושה בסרט הזה עובר פילטרים של מחשבה ורגש. אני פחות אוהב את השחקנית השניה, יובל שרף. היא ההיפך המוחלט. אצלה הכל מן השפה ולחוץ. הכל מוחצן אצלה, ואני לא מאמין לאף מילה שהיא אומרת. הרגשתי שהכל אצל שרף מזויף, כי היא דואגת קודם כל למראה החיצוני שלה, ורק אח"כ לדרך שבה היא אומרת את המילים שנכתבו לה בטקסט. קשה לי להאמין לאדם שיוצא למכולת כאילו היא הולכת עכשיו לדיסקוטק. מאופרת בכבדות כל הזמן, גם כשהיא בבית, הולכת למכולת עם בגדים מפוצצים, במקום בחולצה פשוטה ומכנס ג'ינס, ובעיקר, מתאמצת כל הזמן להראות שהיא במצוקה, אבל המאמץ ניכר בה כי אני לא רואה איך הגוף שלה מגיב למילים שהיא אומרת. שלא כמו פלציג.

אבל הבחירה שהכי ניכרה אותי מהסרט היא הבחירה של הבמאית לצלם את שתי האחיות כל הזמן בנפרד. סרט על קשר בין שתי אחיות מצולם כל הזמן בסינגל-שוטים. יש מעט מאוד רגעים שבהם רואים את שתי האחיות האלו ביחד. בכל הדיאלוגים שיש בסרט, ויש הרבה, רואים אחת, ואז רואים את השניה, והעריכה מזגזגת בין שתיהן, אבל כל אחת בשוט משלה. יש מעט מאוד מקומות שבהם ממש רואים ששתי האחיות נמצאות באותו חדר ומדברות אחת עם השניה (כלומר: הסט-אפ ברור. מובן שהן באותו חדר. אבל ההחלטה לא להראות את זה מאוד קריטית, ומפרידה אותן בעצם לשתי ישויות נפרדות שכמעט לא נפגשות). הרי גם ריב הוא קשר בין שתי נשים. אבל הקשר הזה לא עובר לצופה כמשהו שקיים. ההחלטה של הבמאית לצלם כמעט רק סינגל-שוטים תוקעת לי את כל סיפור הקשר הזה בין שתי האחיות.

ויש גם סיפור משנה עם הבן של השכן. וגם כאן, יש בעיקר חוסר השקעה מצד הבמאית. כדי לבנות מתח מיני בין הדמויות הוא רואה לאחת את הציצי. ואז גם לשניה. והוא גם מסתובב רוב הסרט עם חצי גוף עליון חשוף (אולי עדות לכך שהבמאית היא אשה). אבל אין באמת רקע עליו, אין לו סיפור, והקשר הנבנה בינו לבין האחיות רעוע מאוד מבחינה תסריטאית.

אז כן, יש כאן סרט מאוד מכובד. אבל להרגשתי הוא כושל בצמתים הדרמטיים שלו. חבל.

הקרנה נוספת במסגרת הפסטיבל: היום, חמישי, 14/07.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il