פסטיבל חיפה 2016: אנטנה

לא הבנתי את הסרט הזה.

antena-posterכלומר, כן, בטח שהבנתי. הסיפור ברור ונהיר. הוא אפילו ערוך טוב (שירה ארד, העורכת זוכת פרס אופיר על "אבינו". עוד שבועיים על המסכים!), מצרף את כל חלקי המשפחה הזו לכדי סיפור אחד הומוגני ונהיר. הסרט הזה נדמה מושקע ויש לו לוק עשיר. הכל ממש בסדר בסרט הזה, על פניו. אבל לא הבנתי אותו.

אריק רוטשטיין הוא שם מוכר בתעשיה. יש לו ותק של עשרות שנים בעשייה טלויזיונית. "אנטנה" הוא סרט הקולנוע הראשון שלו. ולא הבנתי על מה ולמה להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: מוכי ירח

(שם הסרט במקור: Moonwalkers)

אם אתם קצת מעל גיל 40, כמוני, אתם בוודאי זוכרים את "זהו זה". השידורים החוזרים בערוץ 23 שרצים עד היום עושים עוול לתוכנית ההיא, ששודרה בשידור חי, כי הכל מכווץ וערוך ושואב את החיות ממה שהיה לייב, אבל למי שחווה את "זהו זה" בזמן אמת, יש בזה קצת נוסטלגיה.

"מוכי ירח" נראה כמו סרט של מישהו שהחליט שזה יהיה רעיון מצוין (הוא לא. הוא אידיוטי) לעשות את "זהו זה" – הסרט. כי כבר מהסצינה הראשונה, בויטנאם, אפשר לראות שמדובר בסרט קרטוני, עם תפאורות טלויזיוניות מסכנות, משהו שיכול לעבוד אם אתה צעיר, ותמים, ובטלויזיה, אבל נראה מגוחך וטפשי בקולנוע.

אבל זה היה גם "זהו זה". צעיר ותמים (בטלויזיה החינוכית), והיה בו חן מיידי ישיר וכובש. אז זה גם "מוכי ירח". גרסה קיצונית, מדממת, של תכנית טלויזיה חמודה.

כי גם "זהו זה" לקחה הרבה פעמים משהו מהחדשות והגזימה אותו (הרבה פעמים כדי ליצור סאטירה. מוצלחת למדי). "מוכי ירח" יוצא מתוך סיפור ששמעתי כבר כמה פעמים בעבר: מעין תיאוריית קונספירציה משעשעת על כך שהנחיתה על הירח ב-1969 לא באמת קרתה, והסרטון הזה שכולנו מכירים, ובו נאמרות המילים האלמותיות "צעד קטן לאדם וגו'…" הוא בעצם יצירה של הבמאי הגדול סטנלי קובריק שהוזמנה בסודיות ע"י הממשל האמריקאי כדי לנצח את הרוסים במירוץ לירח. אז זוהי גם נקודת המוצא של "מוכי ירח", אבל מכאן הסרט הופך לקומדיה פסיכית, מטורפת, מצחיקה מאוד לרגעים, שמתוסרטת נהדר, אבל עשויה בסוג של לואו-באדג'ט טלויזיוני לא ברור, ועם זאת, בגלל שיש לו חן וכוונה טובה, אז אני הולך עם זה בכל זאת ולמרות הכל.

moonwalkersכי, מצד אחד, סוכן הסי.איי.איי ש להמשיך לקרוא

פסטיבל חיפה 2016: גובה החובות

(שם הסרט במקור: Коллектор)

אז הנה מגיע אלינו פסטיבל חיפה 2016. וכבר הסרט הראשון שאני רואה בפסטיבל הוא סרט שכזה שהיה שווה להצפין בשבילו. כי סרטים כאלו לא תראו בשום מקום אחר. ולמרות שכדי להנות מהסרט צריך לתת לסרט הזה קצת הנחות, וצריך לותר על הסצינה האחרונה, כי היא קצת מוגזמת מדי – עדיין, "גובה החובות" הוא תענוג מרוכז של וירטואוזיות קולנועית מרהיבה, מרתקת, סוחפת, ואפילו קצת מרגשת. סרט נהדר.

אז מה יש לנו?

שחקן אחד. פחות או יותר לוקיישן אחד. ערב אחד. רק כמה שעות. טלפון אחד. בלו תות' אחד. ועלילה פשוטה: גובה חובות קר רוח וזחוח. הוא עובד בשביל בוס מפוקפק, משתמש בתרגילים מתרגילים שונים כדי לשכנע, ללחוץ, להכריח אנשים לשלם את חובם לאלו שהלוו להם כסף. והנה, עכשיו, הערב, הוא עומד ליפול קורבן לתרגיל שמישהי שנפגעה ממנו בעבר עושה לו. וזהו. זה כל הסרט. במהלך הערב, גובה החובות הזה ינסה את כל התרגילים שהוא מכיר (והוא מכיר הרבה) כדי לגלות מי זאת בכלל שהורסת לו את החיים, למה, ומה הוא יכול לעשות בקשר לזה.

kollektorובמהלך הערב הזה הוא יהפוך מאדם קר, ציני, אטום לכאבם של הזולת לאדם אמפטי יותר, מקשיב יותר, אכפתי יותר. והתסריט של הסרט, למרות להמשיך לקרוא