פסטיבל חיפה 2016: מלחמת 90 הדקות

רעיון נחמד יש לסרט הזה: לספר את הסיפור של הסכסוך הישראלי פלסטיני דרך פריזמה משועשעת, שתראה כמה מגוחכות כל המלחמות כאן. אבל השיטה שבה נוקט אייל חלפון הבמאי ניתקה אותי מהסרט כבר בדקות הראשונות שלו.

הסרט מוגש בצורה שהיא כאילו דוקומנטרית. הצילום תזזיתי, ויש בו הרבה 'טעויות' צילום (מכוונות, מן הסתם). אבל לא הבנתי מי זה האדם שמצלם את הסרט ה"דוקומנטרי" הזה. האם הוא ישראלי? פלסטיני? הרי אין כאן אפשרות לגישה נייטראלית. והרי האיש שמאחורי המצלמה לפעמים גם שואל את הדמויות שאלות ישירות, מראיין אותם. והם מדי פעם מדברים למצלמה, מתייחסים אליה. איך יכול להיות שבמצב כל כך נפיץ, שבו משחק כדורגל אחד קובע גורל של אומה שלמה, במצב כזה אף אחד לא יתהה על הזיהוי הפוליטי של הצלם-מראיין שמראה לנו את כל הסרט, בעצם?

אז ככה התנתקתי מהסרט כבר בדקות הראשונות שלו. אבל גם אם ננסה רגע ללכת עם הקונספט שלו, יש כאן הרבה פספוסים דרמטיים: למשל,

פסטיבל חיפה 2016: הנערה והעולם

(שם הסרט במקור: La Ragazza del Mondo)

איזה סרט יפה. באמת. עדין, עשוי בטעם, מרגש, בשליטה מושלמת בקצב, עם עבודה נפלאה ומאוד אפקטיבית עם מוסיקה, ועם שחקנית אחת נהדרת (שמאוד דומה לנטלי פורטמן, אגב. וכשרונית לפחות כמוה).

והאמת שבקלות היה אפשר לעשות מהסרט הזה יצירה יפה, אבל שטוחה, ואולי אפילו מקוממת. אבל התסריט של הסרט מלא רבדים, לא הופך אף אחד לרשע מוחלט, ואף אחד לצדיק גמור. יש מן הטוב והרע בשני הצדדים, והדיון שהסרט הזה מנהל מאוד אינטלגנטי.

לקראת סוף הסרט יש סצינה בה גיבורת הסרט צופה מלמעלה באחותה הקטנה עוברת הטבלה. זוית הצילום  והעמדת הסצינה הזכירו לי את סצינת השיא של