כבר למדתי לצפות מארז תדמור לליטוש בבימוי, לעבודה מעולה עם שחקנים, לסרטים מרגשים שיש בהם גם כוונה לאמירה מסוימת, וגם דרמה מבוימת טוב, מרגשת, אפקטיבית.
פעם ראשונה שאני יוצא מסרט של ארז תדמור מאוכזב.
כי צריך לומר: גם הפעם השחקנים משחקים טוב. כולם. והקאסט כאן נרחב במיוחד, ויש כאן גם חזרה של שחקן אהוב אחרי הרבה זמן שלא נראה על המסך (יורם חטב). והצילום גם כאן, כמו תמיד, מוקפד (נדמה שכל הסרט צולם בחורף, קודר, והאוירה העכורה, המתאימה לסיפור, חודרת לעצמות). אז כאילו נדמה שהכל טוב.
בפסטיבל חיפה השנה מצאתי כמה וכמה הפתעות טובות ונעימות. סרטים שאהבתי מאת במאים שלא פגשתי ולא שמעתי עליהם קודם. אבל לפעמים אתה מקבל בדיוק מה שאתה מצפה. ולפעמים גם זה נעים.
כששמעתי ששווייץ שולחת לאוסקר השנה סרט אנימציה שנקרא "חיי כקישוא", וכשראיתי את הטריילר, חשבתי: איזה סרט חמוווד! עכשיו, אחרי שראיתי את הסרט, בעצם, כל מה שיש לי להגיד זה: איזה סרט חמוווד!
אבל צריך גם לומר שזה לא מובן מאליו. כי סרט האנימציה הזה מ להמשיך לקרוא ←
יש הרבה דברים להעריך ב"לא פה ולא שם". יש כמה דברים טובים מאוד. אבל, בסופו של דבר, זה סרט שהוא קצת נחמד, וקצת מאכזב.
כי יש לא מעט ערבים בתל אביב. וערביות. בד"כ הם סטודנטים הגרים במעונות או בשכירות בשותפות עם עוד אחד או שניים (כמו היהודים, אגב). והם עובדים בעבודות מזדמנות (כמו היהודים), ויוצאים, ומבלים, ומעשנים, ויוצרים קשרים רומנטיים, ארעים או קבועים – הכל כמו היהודים. הם רק מגיעים בד"כ במקור מתרבות שמרנית יותר. וכאן מגיע ה"לא פה ולא שם". ההתנדנדות בין המסורת לבין המודרניות של תל אביב, עיר החטאים.
צריך לומר שהשליש הראשון של הסרט הוא גם החלק הכי טוב שלו. ההיכרות שלי עם שלוש הבנות שחולקות דירה בתל אביב.
הסגנון האפיזודי הזה, שלא מקדם סיפור קדימה, אלא בוחר ל להמשיך לקרוא ←
אבל הדרמה הפעם להמשיך לקרוא 
אבל צריך גם לומר שזה לא מובן מאליו. כי סרט האנימציה הזה מ להמשיך לקרוא 
הסגנון האפיזודי הזה, שלא מקדם סיפור קדימה, אלא בוחר ל להמשיך לקרוא 
איתן 