פסטיבל חיפה 2016: הלילות של זאיינדה-רוד

(שם הסרט במקור: Shabhaye Zayendeh-Rood)

בשנות ה-90 פתאום נכנס לחיינו הקולנוע האיראני. לא היה פסטיבל קולנוע אחד בעולם שכיבד את עצמו ולא הציג סרטים איראנים. גם בישראל התחילו להקרין סרטים איראנים, ונושא הדגל של הקולנוע האיראני היה מוחסן מחמלבאף. סרטים שלו התחילו למלא את בתי הקולנוע של ישראל, ואחרי ש"גאבה" (1996) ו"רגע של תמימות" (גם 1996) זכו לקבלת פנים חמה גם בישראל, המפיצים אפילו הלכו אחורה והביאו לארץ סרטים שהוא עשה לפני כן כמו "סלאם סינמה" (1995) ו"זמן אהבה" (1990). אחרי "ליקוי חמה בקנדהאר" (2001) פרש מחמלבאף אל מאחורי הקלעים, והתעסק יותר בהפקה, ייעוץ, עריכה, וכיוב' לכל סרטי משפחת מחמלבאף (בנותיו ואשתו גם הן מביימות). והנה בשנים האחרונות חוזר מוחסן אל מרכז הבמה. אל פסטיבל חיפה 2016 הוא מביא סרט משוחזר שלו שנמצא בארכיונים האיראנים והוברח משם מכיוון שהשלטונות החרימו אותו. סרט משנת 1990 של במאי נערץ.

והסרט הזה הוא…

פסטיבל חיפה 2016: רכבת לבוסאן

(שם הסרט במקור: Busanhaeng)

ראיתי את "רכבת לבוסאן" ונשארתי בחיים. אבל בקושי. ממש בקושי. שרדתי בעור שיניי.

וואו, זו היתה נסיעה מטורפת ברכבת. מפחיד, ממריץ אדרנלין, מושיב על קצה הכסא, מותח, פוער אישונים, מרשים מאוד.

אבל

צריך לומר גם שהדרמה שיש כאן היא פסיכולוגיה בגרוש. ומצד שני, היא מה שמונעת מהסרט הזה להפוך מסרט טוב מאוד לסרט ממש מצוין. אבל וואו, כמה שהסרט הזה טוב…

על "רכבת לבוסאן" אני שומע כבר כמה חודשים. הסרט הוא הצלחה אדירה בכל העולם. על סרטי זומבים וזוועתונים אחרים אני בד"כ מדלג. הסרט הזה פרץ את גבולות הנישה, וסחף קהלים מסוגים שונים. הנה, גם אני בנסחפים. כי

פסטיבל חיפה 2016: אנונימית

(שם הסרט במקור: Complete Unknown)

ג'ושוע מרסטון האמריקאי התפרסם לפני קצת יותר מעשור כשהוא נסע לקולומביה ועשה סרט מציאות בסגנון קן לואץ' על מבריחת סמים מקומית שנוסעת לארה"ב. השחקנית הראשית בסרט הזה אפילו היתה מועמדת לאוסקר. "מריה הלבנה" אפילו הופץ בישראל, והיה אפילו סרט משובח למדי לטעמי. כמה שנים לאחר מכן נסע מרסטון לאלבניה, ועשה סרט מציאות על נקמות דם שבטיות. הסרט ייצג את אלבניה באותה שנה באוסקר.

עכשיו ג'ושוע מרסטון, האיש שמתמחה בקולנוע מציאות, עושה סרט שבו שום דבר לא אמיתי. והוא נופל על הפרצוף.

כי בחיי, זה סרט נורא ואיום. אכזבה גדולה. הפעם מבקש מרסטון לבדוק את הזהות שלנו. מה אם יכולנו לברוח מהחיים של עצמנו. ליום אחד. או לחיים שלמים. הבמאי שעשה סרטי מציאות אמיתית עושה סרט על אמנות השקר. והוא נכשל.

כי מרסטון לא בונה את הבסיס הדרמטי בצורה נאותה כדי שאני אוכל לצאת למסע הזה. הוא לא בונה בסיס כמעט בכלל. כי צריכה להיות בהתחלה איזושהי