לעבור את הקיר: הביקורת

לפני כשנה וחצי, כש"לעבור את הקיר" היה בצילומים, התפרסם ב"הארץ" דיווח של נירית אנדרמן על תהליך העבודה של הסרט. רמה בורשטיין, הבמאית, אמרה שם שהיא חשבה לעשות הפעם משהו יותר קליל, והיא אכן יצאה לדרך עם קומדיה רומנטית, אבל בתהליך העבודה היא הבינה שאולי זו לא קומדיה כל כך מצחיקה, בעצם.

ואכן, עכשיו, כשהסרט גמור, ניתן לראות בבירור למה התכוונה גב' בורשטיין. כי מצד אחד יש כאן אכן אלמנטים של קומדיה רומנטית פשוטה: בחורה מזמינה אולם לתאריך מסוים, ובכך קובעת לעצמה דד-ליין. עד לתאריך X יהיה לי בן זוג שיתחתן איתי. ואז היא יוצאת לסדרת דייטים מרתונית כדי למצוא את הנבחר. נשמע על הנייר (וגם בפועל) כקומדיה רומנטית חביבה (אם כי הנסיון של בורשטיין לכתוב דיאלוגים שישמעו "צעירים", בשפה "מגניבה" שכזו מרגישים לרגעים מלאכותיים ומאולצים).

through-the-wall2מצד שני, לראות את הסרט כקומדיה רומנטית פשוטה פירושו לעשות רדוקציה לא צודקת לסרט הרבה יותר עמוק. כי "לעבור את הקיר" הוא, בבסיסו, סרט על אמונה. על כוחה של אמונה. על התקרבות לאלהים בעזרת אמונה. ועל המסע המטורף הזה שנקרא חיים, שהאמונה מאפשרת לנו לעבור. האשה הזו שבמרכז הסיפור מתחילה מסע שמתבסס אך ורק על אמונה באלהים. "קטן על השם למצוא לי חתן" היא אומרת, ואכן, היא קובעת דד-ליין לא בשבילה, אלא בשביל אלהים. השאלה היא לא אם להמשיך לקרוא