(שם הסרט במקור: Teströl és Lélekröl)
זה הסרט שזכה השנה בפרס הראשון, דב הזהב, בפסטיבל ברלין. מצד אחד, זה קל להבין למה. ומצד שני, למרות שאני מכיר ביופי ובמקוריות של הסרט, יש לי גם השגות.
כי יש כאן רעיון נפלא. בסיס מדליק לקומדיה רומנטית נהדרת: גבר ואשה נפגשים, ומסתבר שהם חולמים כל לילה את אותו חלום בדיוק. ההיכרות שלהם מתבססת על הדרך שבה החלומות שלהם מתפתחים. מכאן אפשר לצאת להמון כיוונים, לפתח קומדיה רומנטית מרגשת וחכמה.
אבל הבמאית של הסרט מנסה להיות חכמה מדי, ומעמיסה על הסרט יותר מדי נושאים:
המקום שבו הזוג הזה נפגש הוא בית מטבחיים. הוא בעל דרגה ניהולית, היא עובדת חדשה שמגיעה מבחוץ לעשות בקרת איכות. אז בגלל שהמקום הוא בית מטבחיים, יש לא מעט סצינות לא נעימות של, איך נאמר, "טיפול" בבשר המאוד-מאוד טרי. והחלומות שלהם קשורים לחיות. אז מה, זה סרט צמחוני? מה זה קשור? בסרט שאמור להיות חמוד, סצינות שכאלו הן מסרט אחר, תוקפני יותר.
ויש גם עלילת משנה מיותרת על גניבה מתוך המחסנים במקום העבודה. חקירה משטרתית מתנהלת במקביל להתפתחות היחסים הרומנטים. להבנתי, עלילת הצד הזאת קיימת רק כדי שבני הזוג יגלו את מה שמפעיל את העלילה – שהם אכן חולמים את אותו חלום (יש מפגשים עם פסיכולוגית קלינית כדי לתת המלצה למשטרה מי יכול להיות הגנב. במפגשים הפרטיים נחשפים החלומות, כל אחד לחוד, ושניהם ביחד). זאת עלילת משנה מיותרת כי היא לא ממש תורמת ללחץ על הדמויות הראשיות, שהרי אפשר היה לגלות את עניין החלומות בשיחה פשוטה בחדר האוכל (יש לא מעט מאלו בסרט הזה). משהו כמו: "את יודעת, אתמול בלילה חלמתי ש…", שיכנס לשיחה כחלק אורגני משיחת חולין – זה היה פותר את הבעיה (חקירת המשטרה נוגעת, בסופו של דבר, לדמות משנה לא מפותחת ולא ממש מעניינת שלא ממש משפיעה על הסיפור המרכזי).
אבל מה שהכי הפריע לי בסרט היא הדמות הנשית הראשית. בעוד הגבר הוא איש אמין שאפשר למצוא בכל מקום ואפשר לסמפט בקלות, הדמות הנשית היא סופר-אובר מוגזמת. תחשבו רגע על מוניקה מ"חברים". ותכפילו. הבחורה שבמרכז הסרט הזה משוגעת לסדר ולנקיון בצורה כמעט קלינית. האורז בצלחת מסודר בצורה הנדסית, לא נוגע בחתיכות הבשר, ארבע במספר, מסודרות גם הן. יש לה אובססיה לדרך שבה היא קמה מהמיטה, זזה במרחב, נועלת נעליים, מדברת (או לא מדברת בכלל). סוג של הפרעה כל כך בוטה, עד שמעבר לכך שמדובר בבחורה יפה קשה להבין איך אפשר בכלל להתקרב לאדם שכזה.
זה כאילו שהבמאית-תסריטאית ניסתה לברוא תנאי מעבדה כדי שנוכל לבדוק מה זאת אהבה, מה זאת מיניות (נשית בעיקר). בחורה שמעולם לא הרגישה דבר, שלא אהבה, שלא נגעה, שלא נגעו בה, שהיא אדם אינטלגנטי, אבל לא יודעת דבר וחצי דבר על העולם הזה – זה לא אדם קיים. מול הגבר שאפשר למצוא בעולם הזה, האשה הזו היא פיקציה. לא קיימת. סוג של הקצנה פרועה ולא ברורה של מישהי ביישנית מאוד מאוד מאוד. וסרט כזה, שמייצר תנאי מעבדה כאלו, הופך להיות קר ומרתיע, במקום חם ומזמין.
אז סרט שיש בו רעיון מקסים וצילום יפהפה ומרחיב ריאות נופל בגלל חוסר איזון וכוונה תסריטאית מוחצנת מדי, שלא מאפשרת לי להיטמע בסיפור. סרט יפה, אבל משונה מדי, ולא באמת אפקטיבי, או מצחיק, או מרגש.
איתן ווייץ
עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
מודעות פרסומת
