היער שהיה: הביקורת

באופן משונה, הסרט הזה מגיע עכשיו להקרנות בסינמטקים. אחרי שהקרנת הבכורה שלו היתה בפסטיבל ירושלים לפני שנתיים בדיוק, ולאחר שהוא ניסה את מזלו בתחרות האופיר בשנה שעברה, ושכב כשנתיים במחסנים אחרי ביקורת קטלנית של אורי קליין, ואחרי חוסר בפידבק חיובי באופן כללי, הסרט הזה מנסה את מזלו, בכל זאת, בסדרת הקרנות מצומצמת בפני קהל. כי אין באמת לאן לקחת את הסרט הזה. הפעם אני מסכים עם אורי קליין. מדובר בסרט מאוד בעייתי.

"היער שהיה". סוג של שם לסרט שהוא התחכמות פיוטית. וזאת הבעיה הכי מרכזית של הסרט.

כי הסרט הזה מספר על תופעה עצובה בציבוריות הישראלית. על ישראלים ששוכחים את הילד הקטן שלהם ברכב, והוא מת להם כתוצאה מהטעות הטראגית הזו. היו הרבה יותר מדי מקרים כאלו בחדשות בשנים האחרונות. אז הנה, יש גם סרט על זה. אבל זה לא סרט שבאמת מנסה לפענח איך דבר כל כך מפלצתי יכול לקרות. מרוב שגיא רז, הבמאי, מנסה להתקרב לדמויות כאן, הוא נשאר מרוחק. כי במקום באמת לתאר בפשטות יום רגיל בחיי אבא ואמא עד שקורה אסון, רז מתעסק כל הזמן בפיוטיות. בהנחת מוסיקה מאיימת על התמונה, כאילו אוטוטו, כל רגע, עוד שניה, יקרה הדבר הנורא. בפאוזות מלאות משמעות. בסצינות ארוכות מאוד, מדי, עד אין סוף, שבהן לכאורה מציג רז את החיים הרגילים, אבל בעצם התמשכותן של הסצינות עד בלי די רק מדגיש את המלאכותיות של הסיטואציה. את הרמזים העבים כפיל ששותל רז במהלך הסרט עד שמגיע סוף סוף האסון (למשל: כמה פעמים האזעקה של הרכב צריכה לצפצף עד שגיבורינו יבין שמשהו לא בסדר?).

ובסופו של דבר, כשקורה סוף סוף הנורא מכל, רגע הגילוי טובע בתוך ים של התפלספות קולנועית מלאת חשיבות עצמית. מרוב רצון להדגיש כל הזמן את הרגע, כשזה סוף סוף קורה, זה סתם עוד רגע פומפוזי בתוך ים של רגעים מוגזמים. וכך מתפספס לו אפקט דרמטי. אבל יותר מכך: בסרט שאורכו הקצר הוא 80 דקות, אותו רגע קריטי מגיע בערך אחרי 70 דקות. לאחר מכן יש עוד 10 דקות של רצף סצינות ללא דיאלוג, עם לא מעט טריקים בימויים (הורדת הסאונד והעלאת המוסיקה, למשל), אבל הסרט הזה בעצם לא בא לדבר על התופעה העצובה של שכחת ילדים ברכב, כי הוא לא באמת מראה התמודדות עם התוצאות של התופעה הזו. מרוב רצון להראות חיים רגילים עד שמשהו נשבר בהם, "היער שהיה" עוסק כל הזמן בלחכות לאסון, והוא מבזבז את הספיציפיקציה של הדמויות האלו, וכך הסרט הוא על תופעה, ולא על אדם פרטי שקורה לו דבר נורא (והעובדה שאין כאן כמעט התמודדות עם השבר הגדול הזה רק הופכת את הסרט הזה לסוג של כתבה מורחבת ומעיקה על תופעה, ולא לסרט קולנוע עם דמויות שעוברות תהליך שיש בסופו תובנה).

אז יש תופעה כזו של שכחת ילדים ברכבים. לתופעה הטראגית הזו הגיע סרט יותר טוב, כזה שבאמת מנסה לחפור בסיבות ובהתמודדות עם האשמה והתוצאות של המעשים, ולא רק סרט שמנסה לומר משהו כמו: אוי, זה נורא. כי הנה, יש סרט. משפחה. מחכים 70 דקות שיקרה משהו. ואז, סוף סוף, הוא מתרחש. הילדה מתה. עוד כמה דקות "פיוטיות" שכאלו, וכותרות סיום. פוף. נגמר הסרט. מה נשאר? כלום.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s