פסטיבל ירושלים 2018: נערה

(שם הסרט במקור: Girl)

זה סרט מתסכל. יש בו את כל החומרים להיות סרט מרתק. רק אין בו סרט.

בגדול, מדובר על סיפור התבגרותה של לארה, הנערה משם הסרט. למעשה, היא נער בתהליך שינוי מין. והיא רקדנית בבית ספר יוקרתי לריקוד. וזהו.

צריך לומר מראש: עבודת הצילום בסרט מאוד מרשימה. חלק גדול מהסרט נראה בכלל דוקומנטרי. פראנק ואן דר אדן הצלם מצליח לעקוב אחרי הריקוד שלה בתנועה וכל הזמן לשמור אותה במרכז הפריים ומקרוב . אופרציה שכזאת היא דבר קשה מאוד לעשות, אבל אדן נשאר קרוב לנערה כל הזמן. יש כאן נערה מאוד מחויבת לזהותה הנשית, ומאוד מחויבת לריקוד. וזה ברור ומאוד מרשים.

אבל "נערה" הוא סרט בלי קונפליקטים. בלי דרמה. יש ללארה אח קטן ואבא. האבא מאוד תומך בכל תהליך שינוי המין, הולך איתה לרופאים, שומר עליה, מגונן עליה, דואג לה, אוהב אותה. האח הקטן לא מתעסק בזה בכלל. אז איפה פה הבעיה?

בבית הספר, על פי רוב, אף אחד לא ממש מתעסק בזהות המינית של הנערה. 'זה בסדר, תתקלחי איתנו, אין לנו בעיה' – אומרות לה הבנות. לארה נמצאת בתהליך, אבל עדיין לא השלימה אותו. היא עדיין לא עברה את הניתוח. יש לה עדיין פין. אבל הבנות בבית הספר, בדרך כלל, לא עושות מזה עניין. בכלל, יש סצינה בחלק השני של הסרט, שבה האבא מבקש מהנערה שתסביר לו מה לא בסדר. מה קרה. היא לא יודעת. גם אני לא יודע. כולם מקבלים אותה. אף אחד לא באמת מעליב אותה. הכל בסדר. אבל ברור שלא בסדר, רק שאין באמת סיבה קונקרטית שאני יכול ללכת איתה דרמטית.

גם הקריירה של הנערה, הריקוד – הצילום המרשים אמנם משאיר אותי בתמונה, וזה די ברור שהנערה מוכשרת, וגם אם היא נופלת, היא ממשיכה במסירות – אבל יש הרבה יותר מדי צילומי ריקוד, ומעט מדי סיפור מסביב.

שואלים אותה איפשהו בסרט  – ומה עם אופק רומנטי? והיא מתחמקת. וכשכבר מגיע מישהו (מכיוון לא צפוי, אגב) – זאת רק סצינה אחת של הדלקת הניצוץ, ועוד סצינה וחצי של שריפת האש הזאת. אבל אין באמת תהליך דרמטי שיוביל אותי אל תוך נפש הנערה הזאת.

מדובר כאן, כנראה, על דימויי גוף. הסרט הזה מצלם את גוף הנערה בחלק גדול מהסרט, אבל יודע לתת לה את הכבוד. העניין, כנראה, הוא חוסר האהבה של הנערה את הגוף שלה. היא רוצה כבר להפוך לאשה, והיא לא אוהבת את עצמה. אבל המצלמה שמסתכלת בה מסתכלת במראה בדקות ארוכות מהסרט לא באמת מספרת את הסיפור של התסכול שלה, ואין כאן מנגנון תסריטאי שיפעיל אותי, שיקרב אותי אל הנערה הזאת.

אז מה שנשאר הוא נערה חתומת מבט, לרגעים לא נחמדה במיוחד (היא תוחבת את אפה אל חיי האב די בבוטות, אבל נועלת את הדלת כשהוא שואל אותה שאלות דומות), בלי הרבה סיפור שיפעיל אותה, ואותי. סרט שזכה בפרס מצלמת הזהב בקאן, אבל כנראה יותר בגלל שהוא מדבר על נושא חשוב (קבלת האחר), ופחות בגלל האיכויות הקולנועיות שלו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל ירושלים 2018: נערה

  1. שלום, בעיני הסרט היה מעניין במיוחד לאור ההתעסקות הרבה במדיה בנושא הטרנסקיד למיניהם.היום, יותר מתמיד יש פתיחות לנושא.המשחק מעולה וההתלבטות והתחבטות הנפש שלה הם מה שבעצם עושים את הסרט. סך הכל לא סרט קל לצפיה ואינו מיועד לכולם.אנשים יצאו מהאולם ואחרים החמיאו לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s