ורדה על אנייס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Varda par Agnès)

זה הסרט האחרון שאנייס ורדה ביימה לפני שנפטרה בתחילת השנה בגיל 90.

אם אתם לא יודעים מי זאת אנייס ורדה, אין לכם מה לעשות בסרט הזה.

מצד שני, אם אתם סטודנטים לקולנוע, אולי כדאי שתדעו מי זאת, והסרט הזה הוא מקום טוב להתחיל.

מצד שלישי, גם אם רק שמעתם על ורדה (כמוני. בדף ה-imdb שלה מצוינים 55 שהיא ביימה. ראיתי רק 2 מתוכם. שלושה ביחד עם זה החדש), יש בסרט הזה משהו מקסים. משהו שכל מי שרק מכיר את העולם האמנותי על קצה המזלג, לא יכול שלא לקבל חשק ללכת וליצור משהו מיד עם סיום ההקרנה.כי בסופו של דבר, זה מה שלקחתי איתי מהסרט הזה: התשוקה האינסופית ליצור. גלגלי המחשבה שלא מפסיקים לעבוד, גם בגיל 90. אנייס ורדה, לפי הסרט הזה, כל הזמן חושבת על דרכים לקחת נושא מסוים ולתווך אותו לקהל. וזה לא רק בקולנוע. אנייס ורדה היתה אמנית רב תחומית. כשהיא היתה בהפסקה מקולנוע, היא בנתה מיצגים ומיצבים למינהו. ומבלי להבין הרבה, זה נראה מעניין. המים שכאילו נשפכים מתוך התמונה הדוממת שהופכת לתמונה נעה של ים. מעיין רעיונות שנפסק רק עם מותה.

"אנייס על ורדה" הוא סוג של גרסה מתוחכמת יותר של הראיונות של ג'יימס ליפטון עם שחקנים ב Actors Studio. בלי ההתנחמדות המוגזמת, אבל כן עם החקירה המקצועית של מספר לא קטן של סרטים שגברת ורדה עשתה בחייה. איך היא צילמה אותם. למה היא צילמה אותם כפי שצילמה. איך בחרה את השחקניות, למה, ואיך עבדה איתן. הסרט הזה הוא כרונולגיה של קולנוענית, אמנית, שמדברת על ה"אני מאמין" שלה, וזה מעניין גם כתפיסת חיים, בנפרד מהאמנית הספיציפית הזאת. "כרונולוגיה", אגב, לא אומר שהסרט הזה עובר שלב שלב על ציר הזמן בחייה של האמנית הזו. העריכה והמעבר מפרק אחד למישנהו נעשים כאן בצורה אסוציאטיבית, וזה מכניס אותי יותר אל ראשה של ורדה.

זה מתחיל כבר בהתחלה, כשהיא פורסת את השקפת עולמה בשלוש מילים פשוטות: רעיון, עבודה, שיתוף. הרעיון הוא הסיבה לכל הרפתקאה שכזו, הדבר הזה שמדליק אותך כדי לצאת לדרך, העבודה היא ההגשמה של הרעיון, והשיתוף הוא ההבאה של כל זה לקהל, כדי שנוכל לדבר אחד עם השני, להפרות אחד את השני, ולסובב את הגלגל עוד סיבוב אחד נוסף.

וצריך גם לומר שהסרט הזה לא מתרפק על המימד הנוסטלגי של אמן המסתכל לאחור על חייו ויצירתו. גם בסרט כזה אנייס ורדה ממשיכה ליצור וחפש דרכים לרגש. למשל, כשהיא מדברת על שיטת הצילום שבה השתמשה בסרט ספיציפי בשנות ה-80, היא עושה את זה תוך כדי הדגמה וצילום באותה שיטה בה השתמשה אז, לפני 30 שנה, ובכך מחייה את העבר, ומלמדת את דורות העתיד.

אני מכיר ואוהב את "קליאו מ-5 עד 7", ובחלק הזה מדברת ורדה על האהבה שלה להכניס חומרים דוקומנטרים גם אל יצירות עלילתיות. אני מניח שאם הייתי מכיר הרבה יותר מסרטיה, הייתי מתמלא כולי רגש (נוסטלגי, מן הסתם), אבל גם אם אני מכיר את היצירה של ורדה גם רק על קצה המזלג, הצניעות שלה, ביחד עם החיוניות שלה גם בגיל מתקדם, החוכמה והתשוקה האינסופית ליצירה גרמו לי לחייך ולהעריך גם את הסרט הזה, שמומלץ לכל מי שמתעניין ביצירת אמנות באופן כללי, ובוודאי למי שמכיר ואוהב את אנייס ורדה ז"ל באופן יותר פרטי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il