טוב, אם תשאלו אותי, אז "פנסיון פראכט" הוא האמ-אמא של מה שנקרא "כשלון מפואר".
סרט ביידיש. זה עוד לא היה לנו.
היה לנו את הסרט העיראקי ("מפריח היונים"), את הסרט המרוקאי ("אנשים כתומים"), ויש גם סרט אתיופי ("עלים אדומים"). ולהזכירכם, פעם היה גם סרט גרוזיני ("חתונה מאוחרת"). עכשיו יש גם סרט אשכנזי, שמדבר ברובו יידיש. אם "מפריח היונים", שהיה בסך הכל סרט די בינוני לטעמי, היה גם הצלחה מאוד גדולה, אני חושב שגם "פנסיון פראכט" יכול להביא מאות אלפי צופים לאולמות הקולנוע. אבל כמו הסרט של נסים דיין, גם זה של תמר ירום הוא פגום.
צריך לומר: "פנסיון פראכט" הוא סרט מאוד מושקע. ורואים את הכסף על המסך. משוט הפתיחה המרשים מאוד (שוב עמית יסעור בצילום יפהפה), דרך העיצוב האמנותי המרהיב (איתן לוי) והתלבושות היפות (לי אלמביק), ואפילו האיפור נהדר כאן (אתי בן נון). והכי חשוב – כל השחקנים מצוינים, בפורמה. צחי גראד נהדר כתמיד, משה פרסטר מפתיע בתפקיד מופנם, ולדימיר פרידמן מצוין בתפקיד האמן המיוסר, יעל טוקר מראה שזה שהיא היתה פחות או יותר הניצולה היחידה מתאונת הדרכים שנקראה "רווקה פלוס", זה לא היה במקרה, והכי הרשימה אותי מיכאלה עשת, בתפקיד מנהלת הפנסיון. לעשת היה קל מאוד להפוך את הדמות שלה למרשעת חד מימדית, אבל בתבונתה הרבה עשת הורידה אותה לאדמה, והדמות המשתקפת מהמסך אמנם קשה, אבל מציאותית והגיונית.
אז אם הכל כל כך טוב, מה כל כך לא טוב?
התסריט. נדמה לי שהסרט הזה מדבר בסמלים. רק בסמלים. אני לא יכול להאמין לשום דבר שקורה על המסך, כי הכל זה רק סמל. הדמות של צחי גראד רוצה כל הסרט לתרום סכום נכבד להצלת השפה היידית. כי זה מה שצריכה היידיש. ישועה. כבר עשרות שנים היידיש צריכה שיצילו אותה. אבל האנשים שמדברים יידיש, מה איתם? גם הם צריכים שיצילו אותם?
ובכלל, יידיש זה אמנות. מוסיקה (נשבע לכם ששוט הנגינה בצ'לו חוזר כמה פעמים בסרט באותה זוית בדיוק). ספרות. ציור. אז יש כאן נגנית צ'לו. וספרן. וצייר. סמלים של דמויות. לא אנשים בשר ודם.
יידיש זה גם מסורת. יש סצינה יפה בסרט של מסיבה. להקה מנגנת, והדמויות רוקדות. האסוציאציה שמיד באה אל ראשי הלכה אל סרטי המערבונים, אל דרמות המאה ה-19 האמריקאיות, שם גברים ונשים רוקדים בברים לצלילי להקה של כינור ומנדולינה. ומיד כשהמחשבה הזו עברה בראשי, נכנסת לה גברת פראכט (מיכאלה עשת) ואומרת: נא לקפל את המסיבה. זו לא מסבאה פה. שנאמר: זה סרט בלי סאבטקסט. הכל סמלי פה. הכל שטחי ושטוח. מהלכי העלילה אינם אמינים, כי הם באים לשרת את הסמליות, את האמירה של הסרט כולו (הרצון לשמר את המסורת היידית).
למרות כל העבודה הקשה שהושקעה כאן, אין כאן באמת דמויות וסיפורים. יש סמלים מהלכים. וגם במקומות שיש נסיון לספר סיפור יש חורים בתסריט. למשל: אהובתו החדשה של מנפרד (צחי גראד) נוסעת לתל אביב להיפגש עם ביתו. סצינה אחת. וזהו. ואח"כ מנפרד צריך לקבל החלטה גורלית שתערב את אותה בת. על סמך סצינה אחת. לא תופס.
חבל. היו כאן המון כוונות טובות, והושקעה כאן המון עבודה. הרבה אנשים נתנו כאן מכשרונם. חבל שהבסיס לכל זה, התסריט, היה רעוע מלכתחילה. סרט מאוד בעייתי בעיניי, "פנסיון פראכט".
הסרט יפיפה וכמו שצוין כבר נעשה במקצועיות , הסרט (לדעתי) בא לתאר את האנשים , האנשים שהגיעו לכאן , ניצולי שאוה שניסו לחיות שוב והדבר היחיד שחיבר אותם למשפחותיהם מהעבר היה האידיש , מאד פשוט ויפה ומבוצע במקצועיות רבה ,, במיוחד התסריט
איתן 
הסרט יפיפה וכמו שצוין כבר נעשה במקצועיות , הסרט (לדעתי) בא לתאר את האנשים , האנשים שהגיעו לכאן , ניצולי שאוה שניסו לחיות שוב והדבר היחיד שחיבר אותם למשפחותיהם מהעבר היה האידיש , מאד פשוט ויפה ומבוצע במקצועיות רבה ,, במיוחד התסריט