(שם הסרט במקור: Gukjesijang)
בחיי שזה סרט גדול. ממש גדול. "פורסט גאמפ" תוצרת דרום-קוריאה. טוב לפחות כמו קלאסיקת האוסקרים ההיא, ובטח יותר טוב מסרטו החדש של רוברט זמקיס.
—————-
אחד הדברים שהתחדדו אצלי במהלך מערכת הבחירות האחרונה בישראל הוא שהימין עדיין מנגן על הקלף הבטחוני. על רגש הפחד. על כך שאנחנו כאן בסכנת חיים מתמדת. ועל כך שאנחנו צריכים להיות חזקים, כי אם לא, המדינה הזו לא תהיה עוד. השמאל מדבר על הכלכלה כי הוא כבר עבר שלב. השמאל אומר: מדינת ישראל קמה ועומדת. היא אינה נמצאת בפני סכנת הכחדה מוחשית. אנחנו כבר חיים כאן. עכשיו אנחנו רוצים לחיות טוב.
באחת הסצינות ב"שיר הלל לאבי", אומרת-בוכה-מתחננת בת הזוג של גיבור הסרט: למה אתה רוצה לצאת שוב ולסכן את חייך? היית, עשית, הקרבת. עכשיו תחיה בשביל עצמך. בסוף הסרט, בסצינה יפהפיה ומלאת דמיון קולנועי, מדבר גיבור הסרט עם אביו ה(כנראה) מנוח. "שמרתי על המשפחה שלי. במובן הזה חייתי טוב" הוא אומר-מתוודה בפני אביו. ואז המצלמה עושה תנועה קלה הצידה, מראה לנו את אורות העיר הקוריאנית המודרנית. כאילו רוצה להגיד לעם הקוריאני: עברתם קשיים עצומים, חייתם, הקרבתם. עכשיו זה הזמן שלכם. עכשיו זה הזמן הקוריאני.
זה די ברור כבר מהתחלת הסרט ש"שיר הלל לאבי" שואב השראה מ"פורסט גאמפ".
רוץ דוק-סו, רוץ
איתן 