סטיב ג'ובס: הביקורת

(שם הסרט במקור: Steve Jobs)

זו בעיה לא קטנה בשבילי לכתוב ביקורת על הסרט הזה.

כי מצד אחד, ברוב רגעי הסרט הרגשתי התעלות. התרגשות שכזו שהיא בעיקר התרשמות פלאית ממצוינות קולנועית.

ומצד שני, בסוף הסרט יצאתי מהאולם וחשבתי: נו, אז מה? בשביל מה היו כל זיקוקי הדי-נור האלו?

וצריך גם לומר: לא ממש אכפת לי מי זה ומה זה סטיב ג'ובס. עד לפני חצי שנה בערך אני הסתובבתי עם פלאפון מהדור הישן. מאוד. כזה שאין לו אפילו מסך מגע. עד היום, גם בפלאפון שיש לי, אני משתמש במעט מאוד פונקציות שלו. אני לא מוריד סרטים או אפליקציות (מה זה?). אני די טכנופוב. כך שכל המירוץ אחרי החידושים, והחזון של אנושות שנעזרת בטכנולוגיה כדי לתקשר טוב יותר – זה רחוק ממני. אני עדיין בעד קשר אנושי מהסוג הישן (אמר זה שיש לו בלוג אינטרנטי…)

כך שסטיב ג'ובס, החולם הגאון, לא עניין אותי. כשהוא נפטר לפני כמה שנים, כל העולם הרכין ראש. אני ראיתי את הכותרת בעיתון (או באינטרנט…), ושאלתי: רגע, מי?

אז בוודאי שסרט על חייו של הגאון הזה לא מעניין אותי. והיו כבר כמה. ולא ראיתי אף אחד מהם. אבל על הסרט החדש חתום אהרון סורקין. זהו. ובגלל זה הלכתי לראות.

כי יש מעט מאוד תסריטאים בעולם שהם סופרסטארים. הרי סרט, בד"כ, הוא סרטו/ה של (הכנס שם במאי/ת). כבר כמה שבועות אני קורא שהביוגרפיה החדשה של סטיב ג'ובס היא סרטו של אהרון סורקין. לא סרטו של דני בויל (שהוא לא במאי טירון. הוא במאי זוכה אוסקר!), אלא סרטו של סורקין. והסורקין הזה הוא קוסם. הוא כותב דיאלוגים שנזרקים לאויר בדיוק של שעון שויצרי. הם תמיד חכמים יותר מכולם, מתעסקים בספירות נעלות (אם זה פוליטיקאים שמדברים על משניות כלכליות ב"בית הלבן" או מארק צוקרברג שמדבר על…על מה לעזאזל הוא דיבר שם?), אבל מתחת לדיאלוגים תמיד יש אנשים. וסורקין אף פעם לא שוכח את זה.

העניין הוא שבעוד שב"בית הלבן" (ובסרט שקדם לכך, "הנשיא מאוהב"), אהרון סורקין סיפר על אנשים חמים שצריכים להסתדר בעולם קר וקשוח, העולם הפוליטי, מאז עבר סורקין לספר על אנשים קרים וקשים שמתסתדרים בעולם קר וקשוח. והסיפור הוא על איך בכל זאת, מתחת לחזות הדי נבזית שלהם, ולהתנהגות הלפעמים ברוטלית שלהם, איך שם בפנים בכל זאת מסתתר לב חם ואנושי.

אולי סורקין הפנים את המיתולוגיה האמריקאית הגדולה של המערב. של הגבר הקשוח של המערבונים. הגברים של סורקין לא יורים באקדחים. הם יורים צרורות של מילים מהפה, ואלו כואבות לא פחות מפגיעה של כדור. וכמו הגברים של פעם, הגברים של סורקין במאה ה-21 לא יאמרו מילים נעימות ורכות. וגם ברגעים הרכים שלהם, הרגישות שלהם תתגלה רק למי שמתאמץ מאוד לראות. כי הגיבורים הגבריים הסורקינים לא יהפכו פתאום לפודלים מכשכשי זנב. הם עדיין יהיו הבני זונות הכי חסרי רחמים. הם רק יעשו את זה פחות. יהיו לרגע אחד, אבל ממש לרגעון פצפון, קצת פחות דוקרים מהרגיל.

steve jobs 2אולי דני בויל הוא האדם המושלם לביים תסריט של אהרון סורקין. וצריך לומר שברוב דקותיו של "סטיב ג'ובס" זה מוכיח את עצמו. בויל בעצמו הוא במאי להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת