את הסרט הזה אני מעריך מאוד, ויש לי סימפטיה גדולה ליוצרים שלו. מה שלא אומר שזה סרט טוב…
את היצירה של הבמאי סטפן בריזה פגשתי לראשונה לפני כעשור עם סרט שהוקרן מסחרית בארץ תחת השם "אין מקום לאהבה" (התרגום המילולי של המקור הוא "אני לא כאן כדי להיות נאהב", "Ja ne suis pa là pour être aimé"). זו היתה דרמה רומנטית מופנמת, סוג של גרסה צרפתית שקטה ל"הנרקוד?" היפני. כמה שנים לאחר מכן ראיתי במסגרת הפסטיבל הצרפתי דרמה רומנטית מרגשת ונפלאה לטעמי שנקראה "מדמוזל שמבון" (מוקרנת מדי פעם בערוצי הסרטים של הוט. מומלץ). זה היה סיפור אהבה בין פועל בניין (נשוי) לבין המורה של הבן שלו למוסיקה. כמו הסרט הקודם, גם זה היה שקט, והדברים שקורים בו מתרחשים כמעט מתחת לפני השטח. סטפן בריזה התגלה כסוג של ממשיך דרך לקלוד סוטה, אמן ההבעה האנושית הכמעט נסתרת.
והשנה חזר בריזה, עם אותו שחקן שכיכב אצלו ב"מדמוזל שמבון", והסגנון האנושי, החם, והאוהב, חוזר גם כאן, והסרט הזה היה אפילו בפסטיבל קאן האחרון, מה שאומר שיש כאן כנראה מפגן איכות יוצא דופן (כמו שהבמאי הזה כבר הוכיח בעבר), והשחקן הראשי, ונסן לנדון, אפילו זכה בפרס המשחק בפסטיבל היוקרתי. הכל מוכן לסרט סוחף ונפלא. אבל יש בעיה אחת מרכזית: הסרט הפעם הוא לא דרמה רומנטית. הפעם מדובר בסרט חברתי. סרט על המצב התעסוקתי בצרפת של היום, דרך הסיפור על אדם מובטל, ועל העבודה שהוא נאלץ לקחת, עבודה של מאבטח בסופרמרקט שהיא כנראה ברירת מחדל, כדי שיוכל לעמוד בתשלומים של המשכנתא והחשבונות.
הבעיה היא שבעוד ש להמשיך לקרוא 
איתן 