דוקאביב 2016: שלושה אחים ומערה

לפני כמה שנים היה "הצלמניה". תמר טל, במאית בלתי מוכרת, יצרה סרט שעירב את המרגש והמצחיק, ואפילו את החשוב, והתוצאה היתה מלבבת ומאוד מעניינת. למרבה השמחה, הסרט ההוא יצר גם קליק עם הקהל הרחב, ו"הצלמניה" היה גם הצלחה מרשימה. עכשיו חוזרת תמר טל עם סרט חדש. עכשיו היא כבר לא במאית בלתי מוכרת. וגם הפעם היא חוזרת להשתמש באותם חומרים ששימשו אותה באותו סרט מצליח ומוצלח: גם כאן סיפורים של אנשים מבוגרים, גם כאן מזיגה של שחוק ורגש, וגם כאן קרבה לנושאים חשובים (הפעם: זכרון השואה). התוצאה: פחות טובה מ"הצלמניה".

shalom italiaצריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב שכשתמר טל סיימה את הצילומים והגיעה איתם אל חדר העריכה, היא הבינה שחסרים לה שיאים דרמטיים, חסרים הרבה רגעים שיש בהם שחוק ובכי משולבים, חסרות דמויות חזקות שיכולות להחזיק סרט (מרים וייסנשטיין, גיבורת "הצלמניה", עברה מן העולם. למראה האנשים הנחמדים אבל חסרי האדג' שממלאים את "שלושה אחים ומערה" רק מתחוור עד כמה מיוחדת היתה גברת וייסנשטיין). היחיד שמספק כמה אבחנות משעשעות, כמה משפטים שמעלים חיוך, הוא האח המבוגר, אבל חוש ההומור שלו הוא מהסוג היבש, ולתמר טל היו חסרים כנראה הרבה רגעי אינטראקציה מחשמלת וסוחפת. אז היא ישבה בחדר העריכה וניסתה ליצור נראטיב, וסצינות קולנועיות כמעט יש מאין. היא כמעט מצליחה. אבל רק כמעט.

כי ב"שלושה אחים ומערה" אין כמעט סינקים. אין כמעט רגעים שבהם רואים את הדמויות מדברות. הדברים שנאמרים בסרט כמעט לעולם לא מובאים בשם אומרם. טל מנסה באינספור דרכים ליצור סצינות שיובילו נראטיב, אבל הדוברים נראים הרבה פעמים מהגב, כשברור שהמשפט שנשמע ברקע נאמר בזמן אחר, ובמקום אחר, והודבק לתמונה בחדר העריכה. או שפשוט היא משתמשת בשיטת הוויס-אובר הישנה והטובה. כך או כך, נמנע ממני, הצופה באולם, הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הדמויות, נמנע ממני לחוות ממקור ראשון את האינטראקציה המיידית בין הדמויות המרכזיות, ולסרט הדוקומנטרי הזה מתלווה הרגשה חמוצה מעט של מלאכותיות.

אז כן, יש ב"שלושה אחים ומערה" גישה אנושית, חמה, ומחויכת, אבל הוא חסר לחלוטין את הקומה הנוספת, זאת שתתפוס אותי ותרגש אותי, וממילא, הרעיון של החשיבות של הזכרון ההסטורי בכלל, וזכרון השואה בפרט, הרעיון שהיה צריך לנבוע מתוך הרגש שהיה אמור להציף אותי, הרעיון הזה נוזל מן הסרט ונעלם ממנו.

תמר טל היא יוצרת מוכשרת. גם כאן ניכרת האנושיות החמה שלה, והגישה שלה לאנשים. אבל כאן הצליח לה פחות.

הקרנות נוספות: ב-26/05 וב-27/05 בסינמטק תל אביב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s