צריך לומר מראש: ממש לא סבלתי מ"שלושה אחים ומערה". אפילו חייכתי לא מעט. אותה גישה חמה לאנשים שהיתה ב"צלמניה" ניכרת גם כאן, וגם ההומור נמצא כאן (למשל: אחד הגיבורים מודה בפה מלא שדווקא היה לו כיף בשואה. טוב, הוא היה ילד, והוא בילה את הזמן בעיקר במשחקים). אבל אני חושב שכשתמר טל סיימה את הצילומים והגיעה איתם אל חדר העריכה, היא הבינה שחסרים לה שיאים דרמטיים, חסרים הרבה רגעים שיש בהם שחוק ובכי משולבים, חסרות דמויות חזקות שיכולות להחזיק סרט (מרים וייסנשטיין, גיבורת "הצלמניה", עברה מן העולם. למראה האנשים הנחמדים אבל חסרי האדג' שממלאים את "שלושה אחים ומערה" רק מתחוור עד כמה מיוחדת היתה גברת וייסנשטיין). היחיד שמספק כמה אבחנות משעשעות, כמה משפטים שמעלים חיוך, הוא האח המבוגר, אבל חוש ההומור שלו הוא מהסוג היבש, ולתמר טל היו חסרים כנראה הרבה רגעי אינטראקציה מחשמלת וסוחפת. אז היא ישבה בחדר העריכה וניסתה ליצור נראטיב, וסצינות קולנועיות כמעט יש מאין. היא כמעט מצליחה. אבל רק כמעט.
איתן 
אני מסכים עם הרבה מהבקורת שנאמרה כאן . זה ״סרט קטן״ אין בו טלטלטת עזות, אין בו שיאים של דרמה והוא לא בדיוק מה שנקרא ״סוחף ומרתק״. אבל יש בו המון אנושיות, וחמימות, והומור ,והוא נותן איזו שהיא זוית יותר ״רכה ״ על זוועות השואה. לא כל קרבנות השואה היו במחנות הריכוז וההשמדה , לעיתים הסבל שלהם היה אחר, לכאורה הרבה פחות טראומטי, אבל עדיין עיצב את חייהם והשאיר בהם צלקות. אמא שלי מרים זכרה לברכה , ושתי אחיותיה וסבתא שלי , ברחו מהעיירה בנדרי בבסרביה ( כיום טרנסניסטריה ) דרך כל ברית המועצות של פעם עד טורקמניסטן, מפחד הגרמנים. להרבה משפחות יש ספורים וגרסאות שונות של מה עשתה להם המלחמה הזו ,וזו אחת מהן , ויש בה הרבה חן ואנושיות ונעימות ואני אהבתי . ואני גם חולה על איטלקית, השפה הכי יפה בעולם לטעמי…